המחזה "משפט חוזר" בתיאטרון גשר ע"פ ספרו של ליעד שהם ובבימויו של אמיר י.וולף - חידה בלשית מענגת, מחדדת חושים, המתארת את מורכבותה של חקירת רצח והאמת רבת-הפנים הטמונה בדרך לפיצוחו.
צילום: ישעיה פיינברג
תקציר:
אלי נחום, (דורון תבורי) המגלם את דמותו של בלש משטרה על סף פנסיה, מגיע לזירת פשע המקשרת בין גופתה של בחורה צעירה לשני אחים: האחד - יזם הייטק מצליח, עידו גונן (מיקי לאון) והשני - שחקן כושל, רועי גונן (גלעד קלטר).
חברתו של עידו גונן, יזם ההייטק נרצחת בביתם בשלוש דקירות סכין. חוקר המשטרה חושד מיד שגונן הוא שביצע את הרצח. הוא מוצא את עידו בביתו, מסומר לכסא, נראה מבולבל בדומה להלום קרב שהגיע לביתו עם שוך הקרבות. הוא מספר לחוקר המשטרה שהוא יצא לריצה וכשחזר מצא את אשתו דקורה ומדממת. (לטענתו, הוא לא נגע בה). החדר בו שכבה הנרצחת נראה מבולגן וכשניגש לחדר השינה ראה שהחלון פרוץ והשודד כפי הנראה נכנס ויצא מאותו חלון. האליבי שלו נשמע רב-סתירות. ברגע מסוים הוא נתפס כמו הנבל האולטימטיבי. כמעט כל אחת מהדמויות הנוטלות חלק במחזה, מתגלה לעתים כאילו ידה במעל, אך הנתונים הנגלים בפנינו אינם בהכרח מדויקים. וכמו בכל מותחן טוב, רב הנסתר על הגלוי ומה שנראה מובן מאליו, מקבל תפניות רבות.
השימוש המרובה בווידאו-ארט יצר בראשי פלונטר, שקשה היה לי להתירו. חלק ניכר מ"משפט חוזר" התנהל על המסכים מהם ניבטו שתי שחקניות, לנה פרייפלד, בתור מאיה הנרצחת ושרית וינו בתור גרושתו של נחום, חוקר המשטרה, שעומד לצאת לפנסיה ונחוש לפתור את התיק האחרון שלו.
האם יצליח הבלש לעשות מעשה אחרון חשוב, נאצל, לפני שמזיזים אותו לשולי ההיסטוריה ושוכחים שאי פעם היה פה?
המחזה שכתבו ליעד שהם ועוזי וייל , "משפט חוזר", המתבסס על ספר המתח שהוציא שהם ב-2010 אינו נאמן למקור, אך נשען על הרעיון של הרומן, שנוגע בהיבטים שונים כמו קנאת אחים, נאמנות, בגידה, זכרונות קדומים, זקנה והשלכותיה על הגוף והנפש.
לא הצלחתי להגיע למסקנה חד-משמעית ולפתור את התעלומה, ולמרות שאינני דלוקה על סיפורי מתח, נשאבתי לסיפור בגלל אווירת המסתורין שאפפה את המחזה, המשחק המצוין של כל המשתתפים, (ראויה לציון השחקנית פירה קנטר, שגילמה להפליא את דמות האם המבוגרת של שני האחים, יצקה נימה הומוריסטית בכל ה'בלגן' והוכיחה שגם בגיל מבוגר אפשר להיות דומיננטית ולהתל בסובבים כביכול, בחסות הזקנה), עיצוב התפאורה, המוסיקה שהלחין יצחקי פרנקו, שהעצים את המתח והבימוי הנהדר של אמיר י. וולף.
לדברי ליעד שהם, המחזה "משפט חוזר" משלב סיפור אישי יחד עם סיפור משפחתי מול חקירת רצח ששואבת לתוכה חקירה משטרתית גדולה, ישראל החדשה מול זו הוותיקה, אך בעיקר הקושי להתמודד עם טעויות – אישיות ומערכתיות בכל הקשור להרשעות שיתכן והן שגויות. .
ההצגה "משפט חוזר", המגוללת סיפור על חידה בלשית, משקפת לדבריו, ז'אנר חדש וקליל שאינו נצמד לדפוסים הקלאסיים, אינו מערב את הרגש ומצית את הדמיון.
בקיצור: "משפט חוזר" הוא רומן מרתק על חייו ועבודתו של סנגור ועל אופן התמודדותה של מערכת אכיפת החוק בארץ עם כשלים וטעויות. זהו סיפור חקירה מותח העוסק בקנאת אחים, הזדקנות ואמת חמקמקה.
מחזה מעניין, המעורר תובנות ועשוי לעורר סערה פנימית בקרב צופים המתאפיינים ברגישות גבוהה.
יוצרים:
מחבר הרומן והמחזה, "משפט חוזר": ליעד שהם, מחבר המחזה: עוזי וייל, בימוי: אמיר י. וולף, עיצוב תפאורה: מיכאל קרמנקו, עיצוב תאורה: קרן גרנק, עיצוב תלבושות: יהודית אהרון, מוסיקה: יצחקי פרנקו, עיצוב פסקול: פליקס שפושניק, צילום ועריכת וידאו: אלדד בוגנים, עוזרת במאי: אירנה אורלוב.
משתתפים:
דורון תבורי, מיקי לאון, גלעד קלטר, קארין סרויה, רוני עינב, פירה קנטר, הלל קפון.
ההצגה בתיאטרון גשר (שדרות ירושלים 9 -יפו)
אסתי יקרה חג חירות אביבי ומשמח
נהניתי מאד ליקרוא את ביקורתך על
ההצגה המיוחדת הזו של תיאטרון גשר
♡ תודות ושלומות כל-טוב ורק-טוב ♡
ההצגה בתיאטרון גשר מוגדרת כחידה בלשית מענגת, שכבודה במקומה מונח, אך את החידה הבלשית האמיתית עברתי היום, כשהלכתי לצפות בהצגת בכורה עולמית בעברית בפסטיבל תיאטרונטו 2019, "יוסל רקובר מדבר אל אלוהים".
ההצגה הזאת עולה רק שלוש פעמים (מחר בפעם האחרונה) במרכז המבקרים ביפו. זוהי הכתובת שהייתה לי. נהג המונית אמר שבווייז כתוב שהמקום נמצא בכיכר קדומים. כשהגענו לשם איש לא ידע איפה עולה מחזה. אני כבר התחלתי לדבר אל אלוהים שיעשה נס ושהמקום יתגלה בפנינו. פתאום ראיתי התכנסות של מספר אנשים וניגשתי לשאול אותם אם הם הולכים במקרה לבכורה הזאת. הם השיבו בחיוב רק אמרו שעוד לא נותנים להיכנס. בסוף יצאו שני בחורים והסתבר ששמי אינו מופיע בין שמות המוזמנים. רק אחרי משא ומתן ממושך קראו למפיק האירוע והוא נתן לי ולחברה שלי להיכנס. הכניסה למקום היא ירידה תלולה ביותר המובילה אל מחסן צר, שמעורר מיידית תחושת קלסטרופוביה. למזלי, השחקן שמואל עצמון היה גדול מהחיים. הוא הקריא את הסיפור (שנמצא כביכול בבקבוק שהוטמן בין הריסות גטו ורשה) בדרמטיות כזאת שלא השאירה עין אחת יבשה. היו קטעים בהם הוא צחוק בקול רם ועיניו דמעו. ליווה אותו נגן קלרניט שהפך את הסיפור למצמרר יותר. היו במקום כ-30 איש גג. הכיסאות חסרות המשענת חרקו וכל האווירה הייתה כאילו אנחנו עצמנו נמצאים בגטו ערב אעלתו באש. ההצגה התחילה בשעה שש. ארכה כשעה ורבע, שהיה בה עולם ומלואו. אם את רוצה לעבור חוויה עוצמתית ולצפות בשחקן אדיר כמו שמואל עצמון - וירצר, כדאי לך מאוד לנסוע למרכז המבקרים ביפו העתיקה. קו 10 מגיע עד השעון ומשם אפשר ללכת ברגל. קשה להעביר בכתב במספר מילים את כל הכרוך בסיפור ששמענו, שנכתב במקור ביידיש ותורגם לעברית. הנגן: תומר עמיקם היא נפלא ובקיצור הכול היה מופלא. היהודים המורעבים בגטו תפסו את המוות כשחרור. הם ייחלו למוות שנראה להם מעבר לעולם שאין בו תחושות ושאין בו רעב. אני מקווה שאוכל לישון בלילה בלי חלומות זוועה על רעב. כדי לא להסתכן, אכלתי עכשיו עוגת גבינה אפויה שהחברה הביאה לי מבית קפה לא כשר... לילה טוב וימים מהנים.