"חברים לנשק" - זיכרון לחללי צה"ל - סיפור אמיתי
"חברים לנשק" - זיכרון לחללי צה"ל -
סיפור אמיתי - מאת רמיאב -
ערב אחד, בערך בשמונה, לקראת מנוחת הלילה, נקראה מחלקה 2 להתייצב מול משרד הפלוגה, עם רובים מכודנים וחגור קל. המ"מ הודיע לחיילים כי מחר בבוקר הם יוצאים להר הרצל, להיות משמר כבוד בהלוויה צבאית.
הייתה זו פלוגת טירונים באחד מגדודי הטנקים של חיל השריון בדרום. בצבא הסדיר היו אז בחיל הזה שניים או שלושה גדודים. הזמן, אחרי אמצע שנות החמישים.
הטירונים הסתובבו עדיין בכומתות בצבע חאקי עם סמל מעוין שבמרכזו האות ט' (טירון), בטרם גמרו את אימוני החי"ר (חיל רגלים) הבסיסיים. ה"כומתה השחורה" הייתה עדיין חלום רחוק. בטירונות כמו בטירונות, אימונים וטירטורים, אבל לא זה נושא הסיפור.
"מחר אתם תהיו משמר כבוד." כך פתח המ"מ והמשיך, "מספר חיילים נפלו הבוקר בפעולת תגמול, בהתקפות על תחנות משטרה ב"משולש", יש הרבה פצועים והיחידה שלהם, השייכת לחרמ"ש (חיל רגלים משוריין), לא יכולה לשלוח משמר כבוד. קיבלנו פקודה שאתם תמלאו את מקומם. אנחנו נתאמן כל הלילה עד שתבצעו את התירגולת כמו שצריך. הרב-סמל יאמן אתכם לפי הפק"ל (פקודות קבע ל...). יש שאלות?"
מהניסיון הקצר ידעו הטירונים שלא כדאי לשאול.
סמל המחלקה הצעיד אותם בקצב, בשלשות, אל מגרש הכדורגל מאחורי המשרד. במגרש הייתה מונחת על הקרקע מסגרת קרשים בגודל של קבר.
רס"ל ארביב עמד , מחזיק בידו תיק משרדי שחור שהכיל את "פקודות קבע להלוויה צבאית", אותה החל, הוא עצמו, לשנן באותו ערב, כדי להכין את יחידת המלווים.
שני מ"כים התרוצצו סביבו כשהם מסמנים בחול, בעזרת מקלות, שבילים ותחומים, בעת שהרב-סמל העצבני, משנה את הוראותיו מרגע לרגע.
שתי קבוצות של שמונה חיילים נבחרו להיות מלווי ו"נושאי הארון". את הארון ייצגה אלונקה כשעליה "מת זמני", טירון כמובן. אחד מסמלי המחלקות אימן אותם ב-"ארון הרם", "ארון הורד", לאט וביחד. למדו לשאת אותו בהליכה איטית, קצובה לקול שריקות-לחש מבין השיניים של המפקד.
שנים-עשר חיילים התאמנו בירי מטחי כבוד. בפקודות חדות להביא את הרובים למצב ירי בעמידה, בזוית אחידה, כארבעים וחמש מעלות למעלה. "דרוך", "אש", "דרוך", "אש", "דרוך", "אש", בלחיצת ההדק משחררים את הנוקר, כולם בבת אחת, ללא תחמושת. "מחר במקום, בזמן הטקס," הבטיח הרב-סמל, "יחולקו לירי, כדורי סרק."
האימונים נמשכו כשש שעות, מי שלא עמד בקצב הנכון, הוחלף. ושוב ושוב אותו תירגול. והרב-סמל מתייעץ עם המפקדים, לגבי הכתוב בפק"ל, כדי לשנות שוב ושוב את התירגול. עד שכולם היו מרוצים.
בינתיים הייתה בעיה קשה. צריכים היו לחפש כומתות שחורות עם סמל השריון לכל הטירונים המלווים, שייראו כחיילים ותיקים. האפסנאי והקצין התורן סרקו את כל הבסיס. הפלוגות הותיקות היו בפעילויות חוץ. הלכו והחרימו בהשאלה את הכומתות של כל הטבחים, האפסנאים, השק"מיסטים, הפקידים ושאר הג'ובניקים.
באור ראשון, היו כל הטירונים כבר במדי "סוג א'", שחורי כומתות, עייפים וטרוטי עיניים, כחיילים ותיקים ליום אחד. כל אחד נשא על גופו חגור קל, רובה צ'כי כבד וכידון פלדה המתלבש על קצה הרובה, בנדן הצמוד לחגורה.
המשאית המסופסלת, עמוסת הטירונים המחופשים, מיהרה לנקודת מיפגש בקרבת ירושלים. שם הועברו "נושאי הארונות" לשבת בשני קומנדקארים, שבכל אחד מהם היה מוצב ארון מתים מכוסה בדגל הלאום.
נאמר לחיילים לשבת זקופים על הספסלים משני צידי הארון, כשהרובה המכודן אחוז בניצב בין הברכיים בשתי הידיים.
פקודה חמורה ניתנה להם, על ידי המפקד, שלא לדבר עם אף אדם מהמלווים. לא לענות לשאלות של אנשים או קרובי הנופלים. לא לגלות לאף אחד שהם רק טירונים ולא חברים לנשק של הנופלים. לשתוק שתיקה מוחלטת. מי שיפתח את הפה ייענש.
ההצגה החלה.
בכניסה לבית העלמין הצבאי בהר הרצל, התעכבה השיירה. המוני אדם הקיפו את הרכבים. אנשים ניגשו והחלו לדבר אל החיילים.
"אתם מהיחידה של אבשי?" שאל דוד אחד ששערו האפיר ומבטו כבוי.
"ראיתם איך הוא נפל?" שאל נער כבן שש עשרה.
"היה קשה הקרב?" זרק מישהו חסר יד.
"למה אתם שותקים?" פרצה בחורה שאולי הייתה חברה של המנוח.
"את לא רואה שכואב להם? הם גיבורים שיכולים ככה לשבת בשקט אחרי מה שעבר עליהם" פירשן סבא חביב אחד.
"ואני שמעתי שהיו שם פאשלות איומות, בכל המבצע הזה... צריך להעמיד לקיר כמה מפקדים!!!" צעק בחור ג'ינג'י שמן אחד.
"איך אתה מדבר!!... תתבייש!!!" צעקו עליו כמה מהנוכחים.
"גם אני שמעתי שחיילים לא קמו להסתער, סרבו פקודה, בגלל זה נהרגו לנו כמה..." השמיע בחור גבוה וצנום שלא דיבר עד אז.
"למה אתה מספר לנו???... לא די לנו שאבשי נפל???" זעקה אישה נפולת פנים.
"לא היו צריכים לשלוח לכאן להלוויה את החיילים, הבני-זונות האלה , בגללם מתו החברים שלהם!!!" קרא הג'ינג'י.
צמודים לארון "החיילים החברים לנשק" יושבים דמומים, שומעים הכל, מבטיהם תקועים, כל אחד בכוון קצה הכידון של רובהו. שותקים...
עומדים לפרוק את הארונות מהרכבים. זוג הורים, אחים וקרובים ניגשים לרכב הראשון והאם דורשת לפתוח את הארון, לראות את בנה בפעם האחרונה. מחזה נורא. משכנעים אותה שמוטב שתזכור את הנופל כפי שהיה בחיים. ממש מושכים אותה לאחור. חלק מ"נושאי הארון" בקושי מתאפקים מבכי. אחרי יום אימונים, לילה ללא שינה ואחרי כל מה ששמעו, סף השבירה נחלש.
הארונות הורדו מהרכבים. יצאו למסע הרגלי הקצר, בצעידה קצובה. הארון על כתפי החיילים. לכל חלל צוות נפרד. מסתבר כי גם שני חיילי צנחנים נקברים באותה שעה, בטקס משותף.
ה"מיצעד" עבר בלא תקלה. כל אחד מהארונות הונח על "גשר" העשוי משני קרשים לרוחב הבור החפור. כשהקברנים מהרבנות הצבאית מותחים חבלים מתחתם. ה"גשר" סולק והארונות הורדו אט-אט בחבלים לבורות. נושאי הארונות עברו אל מאחורי הקהל.
מסדר ירי הכבוד היה כבר ערוך. הטירונים שלנו, לא קיבלו את כדורי הסרק. נשארו עומדים כמשמר כבוד בעמידת דום כשהרובים, המכודנים הכבדים, זקופים לפניהם, כל זמן התפילות ודברי ההספד. שניים ממשמר הכבוד התמוטטו, כנראה מהעייפות והמתח, נפלו לאחור. רק חיילי הצנחנים ירו את מטחי הכבוד.
הטקס נגמר. המפקדים אספו את ה"צאן" והריצו אותם למשאית שחנתה במגרש החניה. אנשים מקהל המלווים השתרכו אחריהם וניסו לדבר, לשאול על יקיריהם ולא קיבלו כל תשובה.
בדרך חזרה שתקו הטירונים. כשהגיעו מותשים לבסיס החזירו בהקלה את הכומתות השחורות למפקדים...
שתחכינה הכומתות השחורות, הם כבר לא כל כך רצו "למות" עליהן.
* * *
הייתי אחד מהטירונים בסיפור, שיניתי מספר שמות ופרטים...
כל הזכויות שמורות (C)
סיפור אמיתי - מאת רמיאב -
ערב אחד, בערך בשמונה, לקראת מנוחת הלילה, נקראה מחלקה 2 להתייצב מול משרד הפלוגה, עם רובים מכודנים וחגור קל. המ"מ הודיע לחיילים כי מחר בבוקר הם יוצאים להר הרצל, להיות משמר כבוד בהלוויה צבאית.
הייתה זו פלוגת טירונים באחד מגדודי הטנקים של חיל השריון בדרום. בצבא הסדיר היו אז בחיל הזה שניים או שלושה גדודים. הזמן, אחרי אמצע שנות החמישים.
הטירונים הסתובבו עדיין בכומתות בצבע חאקי עם סמל מעוין שבמרכזו האות ט' (טירון), בטרם גמרו את אימוני החי"ר (חיל רגלים) הבסיסיים. ה"כומתה השחורה" הייתה עדיין חלום רחוק. בטירונות כמו בטירונות, אימונים וטירטורים, אבל לא זה נושא הסיפור.
"מחר אתם תהיו משמר כבוד." כך פתח המ"מ והמשיך, "מספר חיילים נפלו הבוקר בפעולת תגמול, בהתקפות על תחנות משטרה ב"משולש", יש הרבה פצועים והיחידה שלהם, השייכת לחרמ"ש (חיל רגלים משוריין), לא יכולה לשלוח משמר כבוד. קיבלנו פקודה שאתם תמלאו את מקומם. אנחנו נתאמן כל הלילה עד שתבצעו את התירגולת כמו שצריך. הרב-סמל יאמן אתכם לפי הפק"ל (פקודות קבע ל...). יש שאלות?"
מהניסיון הקצר ידעו הטירונים שלא כדאי לשאול.
סמל המחלקה הצעיד אותם בקצב, בשלשות, אל מגרש הכדורגל מאחורי המשרד. במגרש הייתה מונחת על הקרקע מסגרת קרשים בגודל של קבר.
רס"ל ארביב עמד , מחזיק בידו תיק משרדי שחור שהכיל את "פקודות קבע להלוויה צבאית", אותה החל, הוא עצמו, לשנן באותו ערב, כדי להכין את יחידת המלווים.
שני מ"כים התרוצצו סביבו כשהם מסמנים בחול, בעזרת מקלות, שבילים ותחומים, בעת שהרב-סמל העצבני, משנה את הוראותיו מרגע לרגע.
שתי קבוצות של שמונה חיילים נבחרו להיות מלווי ו"נושאי הארון". את הארון ייצגה אלונקה כשעליה "מת זמני", טירון כמובן. אחד מסמלי המחלקות אימן אותם ב-"ארון הרם", "ארון הורד", לאט וביחד. למדו לשאת אותו בהליכה איטית, קצובה לקול שריקות-לחש מבין השיניים של המפקד.
שנים-עשר חיילים התאמנו בירי מטחי כבוד. בפקודות חדות להביא את הרובים למצב ירי בעמידה, בזוית אחידה, כארבעים וחמש מעלות למעלה. "דרוך", "אש", "דרוך", "אש", "דרוך", "אש", בלחיצת ההדק משחררים את הנוקר, כולם בבת אחת, ללא תחמושת. "מחר במקום, בזמן הטקס," הבטיח הרב-סמל, "יחולקו לירי, כדורי סרק."
האימונים נמשכו כשש שעות, מי שלא עמד בקצב הנכון, הוחלף. ושוב ושוב אותו תירגול. והרב-סמל מתייעץ עם המפקדים, לגבי הכתוב בפק"ל, כדי לשנות שוב ושוב את התירגול. עד שכולם היו מרוצים.
בינתיים הייתה בעיה קשה. צריכים היו לחפש כומתות שחורות עם סמל השריון לכל הטירונים המלווים, שייראו כחיילים ותיקים. האפסנאי והקצין התורן סרקו את כל הבסיס. הפלוגות הותיקות היו בפעילויות חוץ. הלכו והחרימו בהשאלה את הכומתות של כל הטבחים, האפסנאים, השק"מיסטים, הפקידים ושאר הג'ובניקים.
באור ראשון, היו כל הטירונים כבר במדי "סוג א'", שחורי כומתות, עייפים וטרוטי עיניים, כחיילים ותיקים ליום אחד. כל אחד נשא על גופו חגור קל, רובה צ'כי כבד וכידון פלדה המתלבש על קצה הרובה, בנדן הצמוד לחגורה.
המשאית המסופסלת, עמוסת הטירונים המחופשים, מיהרה לנקודת מיפגש בקרבת ירושלים. שם הועברו "נושאי הארונות" לשבת בשני קומנדקארים, שבכל אחד מהם היה מוצב ארון מתים מכוסה בדגל הלאום.
נאמר לחיילים לשבת זקופים על הספסלים משני צידי הארון, כשהרובה המכודן אחוז בניצב בין הברכיים בשתי הידיים.
פקודה חמורה ניתנה להם, על ידי המפקד, שלא לדבר עם אף אדם מהמלווים. לא לענות לשאלות של אנשים או קרובי הנופלים. לא לגלות לאף אחד שהם רק טירונים ולא חברים לנשק של הנופלים. לשתוק שתיקה מוחלטת. מי שיפתח את הפה ייענש.
ההצגה החלה.
בכניסה לבית העלמין הצבאי בהר הרצל, התעכבה השיירה. המוני אדם הקיפו את הרכבים. אנשים ניגשו והחלו לדבר אל החיילים.
"אתם מהיחידה של אבשי?" שאל דוד אחד ששערו האפיר ומבטו כבוי.
"ראיתם איך הוא נפל?" שאל נער כבן שש עשרה.
"היה קשה הקרב?" זרק מישהו חסר יד.
"למה אתם שותקים?" פרצה בחורה שאולי הייתה חברה של המנוח.
"את לא רואה שכואב להם? הם גיבורים שיכולים ככה לשבת בשקט אחרי מה שעבר עליהם" פירשן סבא חביב אחד.
"ואני שמעתי שהיו שם פאשלות איומות, בכל המבצע הזה... צריך להעמיד לקיר כמה מפקדים!!!" צעק בחור ג'ינג'י שמן אחד.
"איך אתה מדבר!!... תתבייש!!!" צעקו עליו כמה מהנוכחים.
"גם אני שמעתי שחיילים לא קמו להסתער, סרבו פקודה, בגלל זה נהרגו לנו כמה..." השמיע בחור גבוה וצנום שלא דיבר עד אז.
"למה אתה מספר לנו???... לא די לנו שאבשי נפל???" זעקה אישה נפולת פנים.
"לא היו צריכים לשלוח לכאן להלוויה את החיילים, הבני-זונות האלה , בגללם מתו החברים שלהם!!!" קרא הג'ינג'י.
צמודים לארון "החיילים החברים לנשק" יושבים דמומים, שומעים הכל, מבטיהם תקועים, כל אחד בכוון קצה הכידון של רובהו. שותקים...
עומדים לפרוק את הארונות מהרכבים. זוג הורים, אחים וקרובים ניגשים לרכב הראשון והאם דורשת לפתוח את הארון, לראות את בנה בפעם האחרונה. מחזה נורא. משכנעים אותה שמוטב שתזכור את הנופל כפי שהיה בחיים. ממש מושכים אותה לאחור. חלק מ"נושאי הארון" בקושי מתאפקים מבכי. אחרי יום אימונים, לילה ללא שינה ואחרי כל מה ששמעו, סף השבירה נחלש.
הארונות הורדו מהרכבים. יצאו למסע הרגלי הקצר, בצעידה קצובה. הארון על כתפי החיילים. לכל חלל צוות נפרד. מסתבר כי גם שני חיילי צנחנים נקברים באותה שעה, בטקס משותף.
ה"מיצעד" עבר בלא תקלה. כל אחד מהארונות הונח על "גשר" העשוי משני קרשים לרוחב הבור החפור. כשהקברנים מהרבנות הצבאית מותחים חבלים מתחתם. ה"גשר" סולק והארונות הורדו אט-אט בחבלים לבורות. נושאי הארונות עברו אל מאחורי הקהל.
מסדר ירי הכבוד היה כבר ערוך. הטירונים שלנו, לא קיבלו את כדורי הסרק. נשארו עומדים כמשמר כבוד בעמידת דום כשהרובים, המכודנים הכבדים, זקופים לפניהם, כל זמן התפילות ודברי ההספד. שניים ממשמר הכבוד התמוטטו, כנראה מהעייפות והמתח, נפלו לאחור. רק חיילי הצנחנים ירו את מטחי הכבוד.
הטקס נגמר. המפקדים אספו את ה"צאן" והריצו אותם למשאית שחנתה במגרש החניה. אנשים מקהל המלווים השתרכו אחריהם וניסו לדבר, לשאול על יקיריהם ולא קיבלו כל תשובה.
בדרך חזרה שתקו הטירונים. כשהגיעו מותשים לבסיס החזירו בהקלה את הכומתות השחורות למפקדים...
שתחכינה הכומתות השחורות, הם כבר לא כל כך רצו "למות" עליהן.
* * *
הייתי אחד מהטירונים בסיפור, שיניתי מספר שמות ופרטים...
כל הזכויות שמורות (C)
תגובות
0
אהבו
0
936
כתוב/י תגובה...
עריכת תגובה
השבה לתגובה
יום חג בכיתה... – בעקבות מעשה שהיה
יום חג בכיתה...
– בעקבות מעשה שהיה - מאתרמיאב -
המקרה היה לפני כמה עשרות שנים. בעוונותיי הרבים, הייתי גם מורה, סיימתי סמינר למורים ואחריו את השרות הצבאי. בזמן שחיכיתי להתחלת הלימודים...
לקריאת הפוסט
פסוקו של יום - סיפור
פסוקו של יום - סיפור - מאתרמיאב
בכל ערב ישבנו, כל אחד במקומו הקבוע מול הטלויזיה.
אותו, הריכוז שלנו, לא עניין בכלל. אמנם, גם הוא תמיד תפס את כורסתו הקבועה, הקיצונית מימין, אבל היה...
לקריאת הפוסט
חבר נחמד - שיר קליל מהמגירה
חבר נחמד - מאתרמיאב- שיר קליל מהמגירה -
חבר נחמד יש לָךְ.
לא מבקש לאכול,
הולך לישון איתך,
להוריד את הפח לא יכול...
בשקט איתו מתייחדת,
מגלֶה לָך את כל צפונותיו.
כשנגמר... את ממנו...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות