"אוליאנה" מאת דיויד מאמט, שנכתב ב-1992 ומוצג בת' הקאמרי, דן בנושא ההטרדה המינית אז והיום ומשקף את הקושי להגיע לחקר האמת. בימוי מעניין של שרה פון שוורצה ומשחק משובח, מרגשים ומעלים תובנות.
צילום: אור דנון
השחקנים: ג'וי ריגר ודן שפירא
תקציר:
שלושה מפגשים טעונים בין פרופסור, שעתידו מובטח, לבין סטודנטית נכשלת. הצעה גורלית אחת בעקבות ציון נמוך אחד מערערת את גבולות המותר והאסור, ומאפשרת קרקע פורייה לסימני שאלה בתחום ההטרדה המינית.
דיוויד מאמט מצליח במחזה הזה לתמצת את כל קשת הגוונים הרגשיים הנובעים מיחסי מרות – האם יש אמת מוחלטת וברורה ביחסי הכוחות בין שני אנשים הנמצאים בחדר לבדם, גבר מול אישה, מורה מול תלמיד, מבוגר מול צעיר.
המחזה המרתק והטעון, שנכתב ב-1992 מתכתב עם סיפור התלונה של אניטה היל נגד המועמד לבית המשפט העליון דאז, קלרנס תומס, תלונה אשר עוררה עניין ציבורי רב והיוותה נקודת מפנה ביחס להטרדות מיניות במקום העבודה.
לדבריה של השחקנית והבמאית, שרה פון שוורצה, המחזה אוליאנה פגש אותה בתקופת ה-MeToo בה כולנו דנים מה הגבולות בין חיזור להטרדה. מה מותר ומה אסור להגיד או לעשות.
"כשעומרי ניצן, המנהל האומנותי דאז, הציע לי לביים את המחזה, השאלה הראשונה שעלתה במוחי הייתה: למה צריך לעשות אותו עכשיו? הרי סוף סוף מתחילה מודעות חברתית לבעיית ההטרדות מהם סבלתי בנעוריי ובהתבגרותי. למה עליי כיוצרת לעלות את המורכבות והסכנה בגישה הנקמנית בה נוקטת דמותה של קרול? אבל בקריאה שנייה ושלישית הבנתי מה בעצם עליי להגיד דרך המחזה היום. הבנתי שאני באופן אישי מבקשת דרך מהפכת ה-MeToo שינוי מחשבתי ותודעתי לכולנו כחברה ולא רק "חינוך מחדש" לסקטור מסוים בחברה. חשוב היה לי לגרום לקהל להבין את שתי הדמויות ויותר מזה להבין כיצד שתיהן מובלות למעשים הקיצוניים בהם הן נוקטות", חושפת בכנות פון שוורצה את הפאן האישי שלה לביום המחזה בעיתוי שבחרה ומתארת את המטרה שהנחתה אותה.
לדעתה של פון שוורצה, המחזה רלוונטי עתה יותר מאי-פעם וזאת משום שהוא אינו מקל עלינו, אלא מפגיש אותנו עם הצדדים היותר אפורים ושנויים במחלוקת של מהי הטרדה ואיפה בדיוק עובר הגבול בינה לבין השימוש הלגיטימי בסמכות.
אישית, חשתי די מזועזעת כשצפיתי בהתייחסותו של הפרופסור (בגילומו הנפלא של דן שפירא) כלפי הסטודנטית שלו , קרול (בגילומה המשכנע של ג'ו ריגר) והרהרתי כיצד אני או חברותיי היינו נוהגות לו נקלענו לסיטואציה דומה לזו שהתרחשה מול עינינו על הבמה. רגש הנקמה שהנחה את קרול אמנם זר לרוחי, אבל תאור חייה, מצבה הרגשי ותפיסת עולמה, היוו הסבר כלשהו להתנהגותה, אם כי לא הצדקה.
על הפרשנות לדמויות, בחרתי לצטט את פון שוורצה, שביימה את המחזה ועדכנה את התרגום של אהוד מנור.
"החלוקה לשלוש מערכות אפשרה לי למקד את התהליך שעוברת כל דמות. מבחינה משחקית היה לי ברור שקרול נפגעה כבר בעברה. רציתי ששפת גופה, המגננות והגינונים שלה יעידו על הגנות שהיה עליה לעטות במהלך חייה. ברור היה לי שהנקמה של קרול מושתתת על התסכול שלה ממקרים דומים בעבר. מקרים בהם מינה, מוצאה ומעמדה הכלכלי הקשו על התקדמותה. ברור לי גם שהפערים ברהיטות השפה והניסוחים של קרול במערכה הראשונה, בה היא מחפשת מילים ומתקשה להתבטא, נובע ממצבה הנפשי, מהלחץ בו היא נתונה ומקשיי הלמידה ודיסלקציה שבהם היא לוקה בעיניי, עובדה הגורמת לה לרשום כל דבר בקפדנות. בהמשך המחזה, ככל שקרול מתחזקת, דיבורה הופך לרהוט ורציף יותר ויותר.
לעומתה ג'ון בעיני, הוא איש חכם ואידאליסט אבל מלא בעצמו. עד כדי כך מלא שהוא בז לכל המקיף אותו. בוז שמתחלף בהבנה הכואבת ששום דבר אינו נצחי ושהגלגל מסתובב לו".
על העיצוב :
"מעצבת התלבושות נטשה מנטל עזרה לי לבנות את דמותה של קרול כפוסט טראומטית. בחרנו בגדים שמתכתבים עם התהליך. בתחילה עוצבה קרול כפנקיסטית ובמהלך החזרות התמתנו והסתפקנו בפסי צבע בשיער ולבוש פאנקיסטי קל, בכדי שקרול לא תקוטלג יתר על המידה על ידי הקהל. קרול מרושלת עם תיק גדול ושיער מפוזר. ג'ון לעמותה מוקפד בלבושו, בגדיו ייצוגיים יוקרתיים ונוחים - נוח לו במקום בו הוא נמצא. גבר שיודע את ערכו.
במערכה הראשונה בה המיניות של שניהם עומדת למבחן בחרנו בצבעים כהים על במה בהירה והכתמנו בכתמי בורדו חמים. בורדו מייצג את הרגשות והמיניות הנכנסת לחלל בלי כוונת תחילה. מעצם העובדה שהוא גבר והיא אישה.
במערכה השנייה שניהם באפורים שלהם – זאת משום שיש עוד סיכוי לפתרון.
במערכה שלישית קרול אסופה וארוזה בבגד שחור וג'ון עם גופיה וחולצה מקומטת ופתוחה.
דרך הבגדים הצגנו תהליך הפוך של בנייה והתפרקות. ג'ון הולך ומתפרק וקרול הולכת ומתגבשת.הבמה שעיצב אבי שכוי מורכבת משובל לבן העולה מהרצפה, על השובל ריבוע זירה שבתוכה מתגוששים השניים. במה מינימליסטית, בהירה ונקייה.החלל נקי ומינימליסטי, כמעט נזירי מאפשר וורסטיליות במעברים והבלטה של האלמנטים המשחקיים או העיצובים. את המוסיקה להצגה כתב בן אלקיים, בחרנו לאפיין את הדמות של ג'ון בפסנתר וציוץ ציפורים. מעצב הווידאו והתאורה איתמר לוריא סייע לנו בחלון מוקרן במשרדו עם נוף משתנה בהתאם לתהליך. נוף פריבלגי בחדר פריבלגי של הפרופסור. קרול מיוצגת על ידי רעש של רכבת תחתית. הקרנת וידאו של אורות מרצדים בתעלת הרכבת התחתית מביאים יחד את עולמה הרועש והמאיים של קרול.במעברים מייצגת עבודת הווידאו והמוסיקה את העולם הפנימי והמצב של כל דמות.
דיוויד מאמט בכתיבה שלו פעמים רבות מתכתב עם יצירות מהעבר ולא מפרש לצופה. כמו למשל שם המחזה "אוליאנה" הלקוח מתוך שיר עם נורווגי מן המאה ה-19. השיר מדבר על קהילה אוטופית אליה אפשר להימלט מכל המצוקות בעולמנו. רק הצופה הבוחר להתעמק בשם המחזה יכול להבין שבחירת השם מצביעה על כך שהציפייה לעולם פוליטקלי קורקט נקי מפגיעה, היא ציפייה לעולם אוטופי שלא יכול להתקיים."
אין מנצחים בסיפור הזה.
בסופו של המחזה אנחנו רואים שני אנשים שיצרו מערבולת המטביעה את שניהם. בתחכום רב דיוויד מאמט מראה לנו בסצנה הזו שבמקום תיקון חברתי צודק אנחנו יכולים להיכנס למאבק כוחות שלא יוביל לשום דבר טוב. שניהם רובצים על הבמה, מובסים. אין מנצחים בסיפור הזה.
אוליאנה מאת דיוויד מאמט
בימוי: שרה פון שוורצה תרגום: אהוד מנור עדכון תרגום: שרה פון שוורצה
תפאורה: אבי שכוי תאורה ווידאו: איתמר לוריא תלבושות: נטשה מנטל מוסיקה: בן אלקיים עוזרת במאי: שחף אברהם
שחקנים: ג'וי ריגר ודן שפירא
מוצג בתיאטרון הקאמרי. החדש 3
19/6/2019 יום ד', שעה 21:00
אסתי יקרה מה שלומך?
דויד מאמט-אחד מהיותר
אינטיליגנטים , חד כתער
וחריף בכל מיכלול יצירתו
מעניין מה נימצא שם מבין
השורות-היתרשמתי שהוא
מעלה שאלה מוסרית:מדוע
במקום! שיווצרו יחסי מרות
וניצול? שהמיפגש בן מורה
לתלמיד(ה) יהייה מיפגש -
לימודי?!
תודה♡מכאלה
באמת מאמט הוא חד כתער וחריף, אך צריך לצפות בהצגה בקאמרי כדי להחליט למה התכוון 'המשורר', שכן הבימוי של שרה פון שוורצה שם דגש באלמנטים אחרים. מה שרואים בהצגה זה שברגע שגבר ואישה נמצאים לבד, נוצרת אנרגיה מינית בחלל. אי אפשר להבין אם המורה אנס אותה או היה שיתוף פעולה כלשהו מצידה של קרול, בלית ברירה. הכול נראה מאוד מוזר. הדברים לא מתוארים לפי סדר התרחשותם. אין עבר, הווה ועתיד באופן רציף, אלא רגע היא רוצה אותו ורגע הוא רוצה אותה ושניהם ביחד לא יודעים מה שהם רוצים. קרול כועסת שהפרופסור במהלך הלימודים מצטט 'חכמים' מתחום הפסיכולוגיה,פילוסופיה, ספרות שמקטינים את האישה ומדגישים שהיא פחותה ביכולתה השכלית מהגבר.
ההצגה מייגעת למדיי. יש שם 'סלט' של הכול מכל ומה שרואים זה שכל אחת יכולה להאשים גבר מתי שמתחשק לה והוא נחשב נאשם עד שיש מספיק הוכחות שהוא לא עשה כלום. הנושא של ההצגה רחוק מלבי. לקח לי יום שלם לכתוב על כך. כל אחד מהצופים בטח ראה משהו אחר.
בקיצור, אין אמת אחת. הדמיון והמציאות מתערבבים כשמדובר בהטרדה מינית. הטקסט היה כל כך עמוס שאי אפשר היה לעקוב אחרי כל 'החכמה' שנשפכה שם.
יש לי בעיות אחרות להתעמק בהן, המושתתות על המציאות. ראיתי את ההצגה לפני כשבוע ומאז התרחשו כל כך הרבה דברים בחיי, שאני כבר לא מסוגלת לחשוב על הבעיות שהעלה המחזה.
מה שרואים זה שאף פעם את לא יודעת עם מי יש לך עסק וגם אם הוא אומר לך 'אני אוהב אותך' כמו במחזה, את לא ממש מאמינה.
נדבר. לילה טוב,
תודה על התגובה,
אסתי