לא על זה חלמו עולי אתיופיה

העדה האתיופית יקרה לי
 בשר מבשרו של עם ישראל
חייבים אותם בחברה הישראלית.
תחושת אפליה והרגשת "החשוד המיידי"
מלווה אותם בכל עת ברחובות ישראל
לא באנו לחיות בתסכולים וברגשות קשים
או למצוא את עצמנו פועלים  נגד יחס גזעני.
האמת שזה עניין כלל חברתי ורב שכבתי
שפוגש מגזרים נוספים ושונים במדינה שלנו.
יוצאי אתיופיה הם בהכרח קורבנות
אבל לא נציג את זה ככך זה חול טובעני.
מתוך להט הרגשות הנוכחי חייבים להתייחס
אחרי הכול לא מדובר במקרה חד-פעמי
 אלא בבעיה ששורשיה עמוקים יותר
 ונוגעים לחיים המשותפים של כולנו.
ברגע של כאב מי זוכר את תמונות העליה
של אתיופים לבושי גלימה לבנה
מעין חותמת של החלום הארצישראלי שחלמו אבותינו.
שום פלסטר שנדביק לא ירפא היום את החולי
 אבל אם נעשה בו שימוש נכון
הוא יכול דווקא לאחות את השבר הכללי בעם שלנו.
זה בדיוק תפקידה של העדה כולה
תרומה אדירה למפעל הרוחני של העם שלנו
 לזרז את ישראל לפתח יחס נכון למצבה
 להכיר ברע שאוחז בנו
 בסטיגמות שגורמות לנו לשקוע בארציות
 במקום להתעלות לערכים נעלים.
תהליך כזה יחייב אותנו לבצע ריפוי עמוק של החברה
חינוך לערכים שיבנו אותנו מחדש
לא זקוקים ליותר ממודעות לפילוג שרומס את האחדות בינינו
התכלית האמיתית של האומה שלנו
 זה צריך להיות לב הדיון בימים אלה.
כל עוד היחסים בינינו נותרו מרוחקים
 ויש חיכוך משמעותי בין כל העדות והמגזרים
 אז יוצאי אתיופיה צריכים להמשיך להתארגן ביניהם
 להתלכד יותר ולהמשיך במאבקים למען זכויותיהם. 
אלימות והפרות סדר כלל לא באות בחשבון
 אבל במסגרת החוק, כל פעילות ציבורית שיתמידו בה, תצליח לחלחל בסופו של דבר.
כצעד ראשון למניעת יחס לא הוגן ולהחזרת הרגשת הביטחון
 יש מקום לגיבוש פנימי
 אבל זו רק קרקע זמנית כדי לעבור ליצירת חברה יציבה יותר
 כזו המבוססת על העיקרון "ואהבת לרעך כמוך".