על קיום וממשות

הקדמה

בנושאים מדעיים נותרו לא מעט שאלות פתוחות שאנשי המדע לא הצליחו וכנראה לעולם לא יצליחו לענות עליהן. לפחות בחלק מהמקרים, אי הצלחה זו נובעת מגבולות יכולת התפיסה הטבועה בנו. דומה הדבר לאי יכולתו של עיוור מלידה להבין את משמעות הצבע, או לחירש מלידה להבין את משמעות הצליל. כלומר, יכולת התפיסה שלנו נחסמת לכאורה על ידי מוגבלות שאיננה שכלית כי אם חושית, והכוונה היא למוגבלות חושית אוניברסאלית (שחלה על כלל האנושות, ללא יוצא מן הכלל). אנחנו מסוגלים להבין רק את מה שאנחנו יכולים להמחיש או לדמיין בעזרת חמשת החושים שלנו (במישרין, או בעקיפין באמצעות מכשירי מדידה ו/או באמצעות אנאלוגיה לתופעות מוכרות).

עם זאת, קיומן של שאלות שפתרונן חסר סיכוי לכאורה מדירה שינה מעיני מדענים וחובבי מדע שמחפשים דרכים יצירתיות לפרוץ את מחסומי ההבנה שלנו, או לפחות לדחוף אותם עד כמה שניתן כלפי חוץ. דוגמה לכך מהווה פתרון הזוי לכאורה המוצע לסתירה הנובעת מניסוי אמיתי (ניסוי שני הסדקים) שממחיש את עיקרון שניות גל-חלקיק ולתופעות פרדוקסאליות הנובעות מתורת הקוונטים בכלל (חלקן מתוארות ב"ניסויים מחשבתיים" דוגמת ניסוי החתול של שרדינגר). הפתרון מבוסס על רעיון היקומים המרובים, לפיו הזמן מסתעף לשניים או יותר מסלולים כל אימת שיש יותר מתוצאה אפשרית אחת למצב כלשהו בטבע (רעיון זה מכונה גם השערת היקומים המקבילים, אבל מכיוון שליקומים אלה יש מסלול זמן משותף עד לנקודת ההסתעפות, לא נראה לי נכון לומר שהם מקבילים. עם זאת, החל מנקודת ההסתעפות ואילך הם נפרדים באופן מוחלט ולא תיתכן עוד אינטראקציה ביניהם). על ידי כך, כל התוצאות האפשריות מתקיימות, כל אחת ביקום נפרד החל מנקודת ההסתעפות ולאורך מסלול זמן הצמוד ליקום זה. הזוי אמרתי? הרעיון נשמע כמדע בדיוני, ואכן הוא נשאב מספרות המדע הבדיוני אולם אומץ כהשערה לגיטימית על ידי אנשי מדע בכירים ורציניים בתחום הפיזיקה והפילוסופיה ומקובל בהחלט בימינו. יש לו גם לא מעט מבקרים הטוענים בין השאר שהרעיון סותר את העיקרון המכונה "תערו של אוקאם". כמובן שרעיון היקומים המרובים או היקומים המקבילים (שאין ומעולם לא הייתה אינטראקציה כלשהי ביניהם) אינו קביעה מדעית אלא השערה בלבד, ולמרבה הצער והתסכול לא נראה סיכוי כלשהו להוכיח או להפריך השערה זו (אם כי לפחות חוקרת אחת, הפיזיקאית-קוסמולוגית פרופ' Laura Mersini-Houghton, טוענת שהנקודה הקרה במיפוי קרינת המיקרו בקבוצת הכוכבים ארידנוס עשויה לספק ראייה בדיקה מבחינה אמפירית לקיום יקום מקביל).

על אף שאינני מדען ולא מתיימר להיות כזה (אמנם למדתי פעם משהו, אבל הספקתי כבר לשכוח את רוב החומר ששיננתי לקראת בחינות הגמר לפני כ-40 שנה), גם אותי מטרידות ומייסרות כמה שאלות שהמדע כשל בפתרונן. בהמשך חיבור זה אני מציע מודל המשלב בתוכו ששה מושגי יסוד שעליהם, על פי השערתי, מבוסס המרחב הרב-יקומי (כינוי אחר ל"יקומים מקבילים"). למרות שהמרחב הרב-יקומי נדון כבר על ידי לא מעט חוקרים בכירים (וגם לא מעט סופרי מדע בדיוני), אני מקווה שאוכל לחדש משהו או לפחות לעורר דיון פורה. בכל מקרה, אני מתכוון להציג את הדברים ללא שימוש בנוסחאות מתמטיות. אשמח לקבל תגובות והערות ענייניות (רק בלי מיסטיקה וסיפורים על אנשים שניחנו בכוחות מסתוריים). כל מי שירצה להוסיף ולהרחיב יבורך, אבל אנא, כתבו דברים ברורים והגיוניים.

לפני שאמשיך, אבהיר את האבחנה בין שני המושגים - קיום וממשות - כפי שאשתמש בהם בהמשך (ההגדרות הן שלי לצורך הדיון הזה בלבד, אינן לקוחות מהמילון ואין להסתמך עליהן בכל דיון אחר):

קיום הוא מצב הוויה במובן הרחב ביותר, ביקום שאנו מכירים או בכל יקום מקביל וכן בדמיון (בחלום, בהזיה, בספרות וכו'). ייתכן חפץ שלא קיים במציאות אבל קיים בחלום או בסיפור, או ביקום מקביל אם אכן יש דבר כזה, אז הוא קיים.

ממשות היא קיום ביקום שאנחנו נמנים על תושביו. חפץ דמיוני קיים אולי בחלום, אבל לא במציאות ולכן אין לו ממשות. לעומת זאת, אם אכן קיים יקום נוסף מקביל ליקום שלנו (לפחות אחד), אז מנקודת המבט של תושביו יש ממשות לכל מה שקיים בו ואין לו ממשות ביקום שלנו.

מודל הקיום ביקום שבו אנו חיים

יסודות המודל שאני מציע ערוכים בשלושה רבדים (אינני בטוח ש"רובד" היא המילה המוצלחת ביותר, ואם יש למישהו הצעה למילה אחרת, אשמח לקבל ולשקול אם היא ראויה יותר):

רובד מרחב-זמן;
רובד חומר-אנרגיה;
רובד חיים-תודעה

הטענה שלי שנוסף על הקשר ההדוק הקיים בין צמד היסודות בכל רובד, לא יכולה להיות להם ממשות ללא קיום היסודות בשני הרבדים האחרים. בגלל התלות החיונית בין הרבדים, אין רובד עדיף, והסדר שבו בחרתי לדון בשלושת הרבדים נובע מנוחיות בלבד, לא מסדר החשיבות שלהם.

הקשר והשוני בין תכונות המרחב לתכונות הזמן

הקשר ההדוק בין מרחב לזמן ידוע. בימינו רווחת הדעה שהזמן הוא הממד הרביעי, כלומר חלק אינטגראלי של המרחב ה-4 ממדי. אולם, על פי ניסיוננו, יש בברור שוני מהותי בין ממד הזמן לבין שלושת ממדי המרחב הקלאסי, האאוקלידי. שלושת ממדי המרחב האאוקלידי ניתנים למדידה ביחידות אורך, יש ביניהם קשר ווקטורי ואין לתהליכים טבעיים העדפה כיוונית. במרחב האאוקלידי ניתן להגדיר שלושה כיוונים ניצבים זה לזה וניתן לצרף (בחיבור וקטורי) קטעי אורך בכיוונים שונים על מנת לקבל קטע חדש בכיוון כלשהו במרחב. לעומת זאת, הזמן (לפחות במובנו הקלאסי) נמדד ביחידות זמן (שיש להם אופי שונה לחלוטין מיחידות אורך) ולתהליכים טבעיים יש בו העדפה כיוונית מוחלטת. כלומר, תהליכים טבעיים מתרחשים ברצף סיבתי המכוון תמיד מהעבר אל העתיד. במילים אחרות, בכל תהליך שיש בו גורם ותוצאה, חץ הזמן פונה לכיוון התוצאה.

נשאלת השאלה מדוע למרחב האאוקלידי יש שלושה ממדים ולזמן רק ממד אחד, ומדוע יש לזמן העדפה כיוונית ולמרחב אין? קיימת בימינו גישה פילוסופית שטוענת שהשוני הזה בין ממדי המרחב האאוקלידי לממד הזמן לא נובע מתכונות אינהרנטיות של הזמן והמרחב אלא מהתכונות הדינאמיות של החומר, או יותר נכון הצירוף חומר-אנרגיה. אדון בכך בהמשך כשאדבר על התלות ההדדית בין רובד מרחב-זמן לבין רובד חומר-אנרגיה. בינתיים בואו ננסה בתרגיל מחשבתי לדמיין יקום אחר שבו, כמו ביקום שלנו, מקומה של כל נקודה במרחב-זמן ה-4 ממדי מוגדר על ידי ארבע קואורדינאטות אבל, בניגוד ליקום שלנו, שלוש מהקואורדינאטות הן ביחידות זמן ואילו הרביעית היא ביחידות אורך. יתר על כן, לממד האורך ביקום יש העדפה על פי קשר סיבתי בעוד שלשלושת ממדי הזמן (שיש ביניהם קשר וקטורי), אין העדפה. אם מישהו מסוגל לדמיין יקום כזה, שיקום! (סליחה על משחק המילים, במקרה יצא לי). אני לא מסוגל, אבל אני משוכנע שאפשר לבטא מקום, תנועה ודינאמיקה ביקום כזה באופן מתמטי. לא אעשה זאת מכיוון שהבטחתי להימנע מניסוחים מתמטיים וגם אין לי כוונה לכתוב כאן ספר שלם בתורת המכאניקה המוזרה הזאת.

אז בואו ננסה תרגיל מחשבתי אחר, הפעם על יקום שהרבה יותר קל לדמיין אותו. היקום בתרגיל החדש שלנו דומה מאוד ליקום שבו אנו חיים. יש בו שלושה ממדי אורך עם קשר וקטורי ביניהם וללא העדפת כיוון, יש בו ממד זמן, ויש בו תהליכים טבעיים שמתרחשים ברצף סיבתי המכוון תמיד בכיוון חץ הזמן. ליקום זה אין כל אינטראקציה עם היקום שלנו עד שבאורח פלא מישהו מצליח ליצור מחיצה שקופה בלתי עבירה שדרכה אנו יכולים להתבונן ביקום זה, ותושבי אותו יקום יכולים להתבונן בנו. דרך המחיצה הפלאית, כל אחד רואה ביקום האחר תכונה מוזרה: אנשים הולכים אחורה, שברי זכוכית מתאחים מאליהם לכוס או צלחת שמתרוממת מהקרקע ומגיעה לשולחן, ועוד אינספור תופעות מוזרות מעין אלו. בקיצור, הזמן ביקום האחר "זורם" בכיוון ההפוך. ראינו דברים כאלה בקולנוע ולא קשה לנו לדמיין אותם. האומנם ייתכן קיום שני יקומים מקבילים שכל השוני ביניהם הוא כיוון חץ הזמן? במקרה זה, אני סבור שהתשובה פשוטה: אם אין ולא יכולה להיות כל אינטראקציה בין שני היקומים, אין כל משמעות ליחס בין כיווני חיצי הזמן בשני היקומים. המוזרות, שהיא בעצם פרדוקס, מתעוררת רק כאשר מחיצת הפלא מאפשרת צפייה הדדית בין שני היקומים, ואז נשאלת השאלה - לאיזה יקום שייכת המחיצה?

הקשר בין חומר לאנרגיה

כידוע לכל מי שלמד פיזיקה בתיכון (או לפחות צריך להיות ידוע), אנרגיה במובן הפיזיקאלי לובשת צורות שונות - מכאנית, אלקטרומגנטית, אופטית, תרמית, כימית, גרעינית ואולי שכחתי משהו - וכולן שוות ערך לאנרגיה הקינטית השווה, במקרה של גוף הנמצא בתנועה, למחצית מכפלת המסה בריבוע המהירות שלו. יש גם ציבור לא מבוטל שמוכן לקנות (במיטב כספו) דברי איוולת המיוחסים ל"אנרגיות" שזורמות מכפות ידיהם של נוכלים למיניהם ומרפאות כל חולי. אין לי מושג מה טיבן של "אנרגיות" אלה. לאף אחד אין מושג, גם לא לנוכלים המתהדרים בכוחות העל טבעיים שלהם וצוחקים כל הדרך אל הבנק. נשאיר את ההבלים האלה בצד ונתמקד באנרגיה במובן הפיזיקאלי.

איינשטיין פרסם ב-1905 מאמר בשם שקילות מסה-אנרגיה. הוא גילה שהמסה של כל אחד מהחלקיקים המרכיבים את כלל החומר ביקום אוצרת בתוכה כמות גדולה מאוד של אנרגיה, ואם נצליח להמיר חומר לאנרגיה (למשל בצורה של קרינה גרעינית) נקבל כמות אנרגיה השווה למסה מוכפלת בריבוע מהירות האור. מסתבר שאיינשטיין צדק וכיום, בתהליך של היתוך או של ביקוע גרעיני, חומר מומר לאנרגיה ואנרגיה מומרת לחומר בכורים גרעיניים במקומות שונים בעולם. לפיכך, חומר ואנרגיה הם שני מצבים של אותה ישות.

הקשר בין חיים לתודעה

נו באמת, בלי חיים תיתכן תודעה? הבעיה היא שאנו מתקשים להבין מה זה בדיוק חיים. לשתות לחיים ולעשות חיים אנו יודעים היטב, אבל כשזה מגיע למכונות שמסוגלות, בעזרת חומרה ותוכנה מתוחכמות, לחקות את כל הפעולות והתגובות של האדם ואף לעשות את זה יותר טוב, אנחנו מתפעלים אבל בטוחים שהאדם לעולם לא יצליח להפיח רוח חיים במכונה - ואולי בכל זאת? אם נצליח ליצור באופן מלאכותי מולקולות די-אן-איי, כרומוזומים, גנים, רקמות, מערכות עצבים, איברים, מערכת דם ומערכת נשימה, ומעל לכולם מח, לחבר את כולם יחד לגוף ולהפעיל פולסים אלקטרו כימיים שיעבירו מסרים הלוך ושוב בין המח לשאר האיברים - האם נוכל לומר שיצרנו חיים, או שעדיין חסר משהו?

חיים (אינני מתכוון לחיים של יצורים היוליים נעדרי תבונה ורגשוזת כלשהן) הם שילוב של תבונה ורגשות ואינטראקציה עם הסביבה באמצעות החושים, ועוד משהו שקשה להגדרה. למשהו הזה קוראים נשמה או נפש או "אני" או רוח. אם נצליח להכניס את המשהו הזה למכונה, האם בכך ניצור חיים?

נוסף לחיים יש לנו תודעה. בלי חיים אין תודעה, ובלי תודעה אין ערך לחיים ואין משמעות לנפש או איך שתרצו לקרוא לזה. כשאנחנו ערים, התודעה שלנו מחוברת לחוויות שמקיפות אותנו, במציאות או בדמיון, ונשלטת על ידי מערכת חוקים שלא נקבעת על ידינו. כשאנחנו ישנים או שקועים בהזיות, התודעה משוטטת לה בעולם דמיוני שבדרך כלל האקראיות שולטת בו. אני רוצה להתמקד בתודעה המציאותית, כלומר בתודעה כשהיא מחוברת לסביבה הממשית שלנו, כי זה הקשר בינינו לבין היקום הממשי.

החיבור בין התודעה לסביבה הממשית שלנו נעשה באמצעות חמשת החושים (לצורך הדיון אין חשיבות לטענה שיש יותר מחמישה חושים): ראייה, שמיעה, מישוש (הכולל גם תחושת חום וקור), טעם וריח. חושים אלה הם הממשק שלנו עם הסביבה. כל הידע שלנו מסתמך על המידע שמגיע אלינו באמצעות ממשק זה. חלק רב מהמידע מגיע אלינו באמצעות יותר מחוש אחד ובדרך כלל קיימת התאמה בין צורות המידע השונות, כלומר החושים בדרך כלל מאוששים זה את זה, אבל לא תמיד. למשל, כדור יכול להיקלט באמצעות העיניים (ראייה) ובאמצעות הידיים (מישוש) בו זמנית. אם העיניים יעידו שהכדור נמצא במקום מסוים אבל הידיים יעידו שהכדור לא נמצא שם, נסיק מכך שאנו חווים אשליה אופטית.

נניח לשם הדיון שכל החושים חוברים יחד להעביר לנו, באופן מתואם, מידע שקרי. המידע יגיע לתודעה שלנו ובמידה שהוא ייראה לנו סביר נהיה משוכנעים שהוא אמיתי.

קורה גם שקיימת התאמה מלאה בין המידע המגיע לתודעה שלנו באמצעות החושים ובכל זאת המידע סותר את מה שידוע לנו כסביר, למשל בהופעה של להטוטן המאחז עיניים או בתופעה חריגה שלא מתקבלת על דעתנו (תארו לעצמכם למשל שאתם נכנסים הביתה ורואים סוס יושב על הספה בסלון וקורא עיתון). אם המידע לא ייראה לנו סביר, כלומר יהיה מנוגד לתפיסה שלנו המבוססת על ניסיון העבר שלנו, נהיה מופתעים. חלק מאיתנו יאמין שנעשה כאן נס, אבל כל מי שדעתו צלולה ורגליו נטועות בקרקע יסיק בוודאי שמישהו מנסה לעבוד עליו.

כאמור, אנו סומכים בדרך כלל על המידע הנקלט בתודעה שלנו דרך הממשק שלנו עם הסביבה (חמשת החושים), ואין ביכולתנו להבין כל תופעה חיצונית שאינה מגיעה אלינו במישרין או בעקיפין דרך ממשק זה (בעקיפין - כלומר באמצעות מכשירי מדידה ו/או על דרך האנאלוגיה). לפיכך, אנחנו מסוגלים להבין סיפורים דמיוניים, חלומות והזיות, כל זמן שהם מורכבים ממצבים המוכרים לנו מהיקום הממשי שלנו. כמו כן אנחנו מסוגלים לעקוב אחר ביטויים מתמטיים ולהבין את הלוגיקה שלהם. לעומת זאת, אנחנו לא מסוגלים להבין מושגים שאין לנו אפשרות לתאר אותם בדמיוננו, כמו למשל זמן רב ממדי, עבר ומרחב סופיים (וגם לא אינסופיים), וגם, דרך אגב, לפחות אני לא מסוגל להבין איך אנשים האמורים להיות מיושבים בדעתם מאמינים לנוכלים מהסוג שהזכרתי קודם לכן.

תלות קיו