התמונה

מחנה הריכוז מאוטהאוזן, אוסטריה, 5 במאי 1945

היום הוא היום הראשון של חיי. אני זוכרת נערה ששמה היה כשמי אז, לפני המלחמה. לידיה. אבל היא הייתה מישהי אחרת. היא גרה בקראקוב. היו לה הורים, אבא רופא ואמא מורה לפסנתר, והייתה לה אחות תאומה, סילביה. אני זוכרת חיים מאושרים, מלאי שמחה וחסרי דאגה. אני זוכרת שלעתים, בערבי החורף הקרים, היו הוריהן של לידיה וסילביה מנגנים בצוותא לאורה המהבהב של האש שדלקה באח. אם התאומות נגנה על הפסנתר והאב פרט על מנדולינה, תחביב שהיה לו מאז נעוריו. פורטים היו על כלי הנגינה, ושתי התאומות צרפו קולותיהן בשירה עליזה. כל זאת אני זוכרת ורוצה לשכוח, כי הנערה שאני זוכרת איננה אני והזכרון דוקר כפצע מדמם בלבי. לי אין הורים ואין לי אחות תאומה, לבד אני בעולם, כשלושים וחמישה קילוגרם של עור ועצמות, לבושה בלויי סחבות, אדישה לצחנה שאופפת אותי, אדישה לפצעים הפעורים על עורי השקוף, שהמוגלה יבשה עליהם. אני רעבה, מאוד רעבה. רוצה לאכול, פרוסת לחם עבשה, קליפת תפוח אדמה, עלה של כרוב, כל דבר שיקל מעט על רעבוני. שום דבר אחר לא מעניין אותי, אף לא החופש המוזר שפתאום כאילו נחת משמיים. חיילי צבא ארצות הברית ששחררו אותנו הם כרוחות רפאים בעיניי, מחזה לא מציאותי שאני אדישה אליו. רק לאכול רצוני, אבל לא נותרו בי כוחות להסתער על מחסן האוכל שהפקירו שומרי המחנה במנוסתם מפני הטנקים של המשחררים.

חייל תוחב לידי מצייה. אני נוגסת בה. הוקל לי.

* * * * *

תל אביב, 31 באוגוסט 1985

לפי התאריך המופיע בתעודת הזהות, היום יום הולדתי הששים. מוזר, כי בחמישה במאי מלאו לי ארבעים. יונתן מבין אותי, אבל הבנים שהגיעו לחגוג איתנו עם ילדיהם, נכדיי ונכדותיי, צוחקים. "אמא, את הרי יודעת שנולדת ב-1925, למה את אומרת תמיד שנולדת ב-1945?". אני מחייכת, לא עונה. הם לא יודעים עד כמה מכאיבה לי שאלתם התמימה.

הטלפון מצלצל. עוד מישהו מצלצל לברך אותי לרגל יום הולדתי שאינו שלי? אני מרימה את השפופרת. קול אישה לא מוכר בוקע מהאפרכסת. "שלום, אני מדברת עם לידיה?".המבטא שלה יקי. אני מאשרת. "לידיה, אנחנו לא מכירות, אבל אני רוצה מאוד להפגש איתך. יש לי משהו שאני רוצה להראות לך". אני מהססת, לבסוף מסכימה.

רות ממתינה לי בבית הקפה בפינת הרחוב. היא, כבת שלושים וחמש להערכתי, נרגשת מאוד, מביטה בי במבוכה..פותחת את הארנק, שולפת תמונה דהויה. "הביטי, אני חושבת שזה שלך". היא מניחה את התמונה בידי. אני מסתכלת המומה, עיניי מתמלאות דמעות. "מאיפה יש לך את זה, איך התמונה הגיעה לידייך?" היא נבוכה, עיניה נמנעות מלהפגש עם עיניי. "מצאתי אותה בעזבון של סבא שלי".

רות מספרת לי את סיפור חייה. שמה הקודם היה אינג?ה, עזבה את גרמניה ועלתה לישראל לפני כחמש עשרה שנים, בהיותה כבת עשרים. דייקתי בהערכת גילה. כיום היא נשואה לישראלי, מתגוררת בבנימינה. ניתקה כל קשר עם משפחתה, מתעבת אותם, מתעבת את עברה כבת העם הגרמני. סבא שלה היה קצין באיינזצגרופן, יחידות החיסול שהתקדמו בעקבות הצבא הפולש וטבחו ביהודים. הוא השתחרר מהצבא, נהנה מפנסיה נאה ומהוקרה על שירותו למען המולדת וחי בשלווה ובאושר עד שנפטר מסרטן הקיבה ב-1963, כשאינגה הייתה כבת שלוש עשרה. סבתה נפטרה עוד קודם לכן. בארון בחדר השינה שלהם נמצאה תיבת קרטון ובו מצלמת סטודיו ישנה מהסוג ששימש צלמים מקצועיים באותם ימים. בתיבה היו כמה עשרות מעטפות צהובות, נושאות שמות וכתובות של האנשים המצולמים בתמונות שנמצאו בתוך המעטפות. שם מצאה אינגה את התמונה, במעטפה הנושאת את שם משפחתה של הנערה לידיה, בתם של הרופא ושל המורה לפסנתר. במשך שנים ניסתה לאתר את אותה נערה עד שמצאה קצה חוט ביד ושם.

* * * * *

אוסטריה, מאי 1945
עיניו התכולות של החייל מביטות אליי ברוך. הוא מציג את עצמו בתערובת של אנגלית ושל יידיש רצוצה. "מ?י נ?יים א?יז ג'ו?נ?ת?ן. א?יך ב??ין א? י?יד. ווו?ט א?יז יו?ר נ?יים?" - שמי ג'ונתן, אני יהודי, מה הוא שמך? אני מנסה לענות לו, להודות לו על המצייה שהשיבה את נפשי, אך מגרוני היבש, מבעד לשפתיי הסדוקות, נשמעת נהמה קלושה, קול של חיה פגועה תשושה מרעב ומטיפוס הבהרות.

לא הרחק מהמחנה נמצאת ו?לס, עיירה אוסטרית הסמוכה למאוטהאוזן. ג'ונתן מסייע לי לעלות על ג'יפ פתוח, עוטף את גופי הכחוש בשמיכה ומסיע אותי לשם. בחסותו אני נכנסת לאחד הבתים. פחד נשקף מעיניה של בעלת הבית, שלא מעזה להתנגד. בלי שג'ונתן יאמר לה מילה היא שולפת מגבת ובגדים נקיים מאחד הארונות, ורומזת לי להיכנס לחדר האמבטיה. היא מסייעת בידי לפשוט את הסחבות העוטפות אותי ותומכת בי בהכנסי לאמבטיה. ניכר בה שהיא נגעלת מהפצעים המכסים את גופי, ודאי חוששת היא להידבק, אך אינה אומרת מילה. בינתיים נכנס ג'ונתן למטבח, מכין לי חביתה ומוזג עבורי כוס חלב. נקייה, לבושה בבגדים נאים ורכים, אני מתיישבת על הכסא המרופד ונוגסת מעט שבמעט מהחביתה, לוגמת טיפה מהחלב, מתקשה לבלוע.

ג'ונתן לוקח אותי להרשינג (Hörsching), שם הקימו האמריקאים בית חולים שדה בשטח מחנה השבויים אותו שחררו מידי הנאצים, ליד שדה התעופה לינץ שנבנה על ידי שבויי מלחמה. אני שוהה שם למעלה מחודש, מטופלת במסירות בידי אנשי הרפואה, עולה במשקל ופצעיי נרפאים. הדיבור חוזר אליי, ואני יוצרת קשרים עם חולים אחרים ששוחררו ממאוטהאוזן. ג'ונתן, נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה, ואני מתגעגעת לעיניו התכולות, לדיבורו הרך.

ואז, יום אחד, ג'ונתן מופיע, ושואל אותי שוב, "ווו?ט א?יז יו?ר נ?יים? יו? נ?ב?ר טו?ל?ד מ?י". האנגלית לא שגורה בפי, אבל אני מבינה את שאלתו - מה שמך? מעולם לא אמרת לי. "לידיה", אני עונה.

ג'ונתן מוציא טבעת מכיסו, כורע ברך. "לידיה, וויל יו? מ?ר?י מ?י?".

אני מבינה נכון? זו הצעת נישואין? השתגע, הבחור הזה? אשה חולה, מתאוששת מטיפוס הבהרות, רזה כמו מקל, הוא בכלל לא מכיר אותי, כנראה שלא הבנתי. הוא חוזר ביידיש רצוצה, "איך וויל די ביסט מ?יין ו?ייב?" - אני רוצה את אשה שלי. אני המומה. "ביסט מעשיגע?", אני שואלת. השתגעת? והוא עונה באנגלית, "איי'מ סיריוס", אני רציני. את זה אני מבינה.

איזו תשובה לתת לו? מה הוא חושב, שאני, בסך הכל בת עשרים, אנשא למטורף?

מצד שני, מה יש לי להפסיד. אתחתן איתו, אסע לי לאמריקה, אתרחק מהיבשת המקוללת הזאת. יותר גרוע מלהישאר כאן לא יכול להיות. "תן לי לחשוב על זה", אני עונה ביידיש שגם שליטתי בה אינה מי יודע מה. "או קיי", עונה הוא, "ס?י יו? טו?מו?רו?" - נתראה מחר. למחרת הוא לא חוזר, וגם ביום שאחריו, ונראה לי ששכח מהעניין.

כעבור שלושה ימים ג'ונתן מגיע עם זר פרחים ענק. איפה בימים אלה ניתן למצוא פרחים, תהיתי, אבל אם הוא טרח ומצא, איך אוכל לסרב לו. "או קיי, נתחתן, אבל תחילה עליי לשוב לקראקוב, אולי אמצא מישהו ממשפחתי שם". ג'ונתן מקבל חופשה מהצבא ואנחנו נוסעים ביחד לקראקוב, נסיעה של כיומיים ברכבת. בית הרופא פרוץ, דלת הכניסה עקורה, החלונות שבורים. אני פוגשת את השכנה הפולניה שגרה ממול. היא משתאה כשרואה שאני חיה, לא מאמינה למראה עיניה. "מה קרה לבני המשפחה שלי?", אני שואלת. היא בוכה, נדה בראשה מצד אל צד, לא עונה.

* * * * *

פלורידה, 1960
ג'ונתן ואני נשואים כחמש עשרה שנים, ואין מאושרת ממני. אישי החסון, הסמכותי, הבטוח בעצמו, בעל נהדר, אב למופת לילדינו. כמה חבל שלא נותרו לי בני משפחה מעברי, כמה חבל שאיני יכולה לשתף אותם באושרי, אבל אני נמנעת מלחשוב על כל אלה שאינם. הכאב גדול מדיי. חיי התחילו ב-5 במאי 1945. קודם לכן היתה לידיה אחרת.

ההכנות לבר המצווה של בננו הבכור, ראובן, בעיצומן. בזמן האחרון הוא מביע שוב ושוב את רצונו לעלות לישראל. "ראובן, אתה עוד צעיר. סיים קודם את לימודיך ואז תחליט", אבל הוא בשלו. "אנחנו יהודים. מקומנו לא כאן. אמא, אני חושב שאת מבינה אותי". אמנם החלטתי למחוק את עברי, את כל מה שהיה לפני החמישי במאי 1945, אבל אני מבינה אותו, מבינה היטב. המחשבה על עליה לישראל מתחילה להציק גם לי. בלילות אני מתקשה להרדם. ראובן צודק, מקומנו לא כאן.

ג'ונתן כאילו קורא את מחשבותי. "לידיה, ווו?טא?ב?ר יו? ווו?נ?ט. כרצונך. אם את רוצה לעלות לישראל, נעלה לישראל".

* * * * *

תל אביב, 31 באוגוסט 1985.
אני מתבוננת שוב בתמונה ונזכרת. כן, זאת לידיה, הנערה שזכרתי, יושבת על כיסא ובידיה המנדולינה של אביה הרופא. לידה עומדת סילביה, אחותה התאומה, דף תווים בידה. התמונה צולמה ביום הולדתן של התאומות, ב-31 באוגוסט 1939. למחרת, ב-1 בספטבר, חצו הטנקים של הוורמאכט את הגבול בין גרמניה לפולין. ב-8 בספטמבר השתלטו החיילים הגרמנים על קראקוב.

הכאב גדול, בלתי נסבל. אינני יכולה לשאת אותו. אני מחזירה את התמונה לרות. "מצטערת, נראה לי שטעית. אין לי כל קשר לתמונה הזאת". אני קמה ממקומי מסתובבת ויוצאת. אני חשה את מבטה ההמום של רות נעוץ בגבי.

* * * * *

חיפה, 1994
יונתן ואני, שנינו פנסיונרים, העתקנו לפני שנים אחדות את מגורינו לשכונת בת גלים בחיפה כדי להיות קרובים לילדינו ולנכדינו. נרשמתי לסדנה לציור שהתקיימה במושבה הגרמנית, לא הרחק מהגנים הבהאיים. לאחר שסיימתי סדנה למתחילים נרשמתי לסדנה למתקדמים אצל אותו מנחה, שלמה, ששיבח את כשרוני שנתגלה לעת זקנה. יונתן ואני התיידדנו עם שלמה, תושב בנימינה שהיה מגיע ברכבת לתחנת בת גלים, ונהגנו לאסוף אותו מן התחנה אל המושבה הגרמנית במכוניתנו. יום אחד הזמין אותנו שלמה לביתו, כדי שנכיר את אשתו. "רות ציירת מוכשרת, הרבה יותר ממני. קירות הבית שלנו מכוסים בציוריה והיא תשמח להציג אותם בפניכם".

הגענו בערב לביתם. אשתו של שלמה פתחה את הדלת. כשראתה אותי החווירה, ואני חשתי מבוכה גדולה. "שלום רות, את וודאי זוכרת אותי. אני מצטערת על התנהגותי באותו יום, מקווה שתסלחי לי". "זה בסדר, הבנתי, אני זו שצריכה להתנצל. לאחר מעשה הבנתי שהכאבתי לך", ענתה רות. "בואו, הכנסו". יונתן ושלמה הביטו בנו בתדהמה, לא הבינו את פשר הדו-שיח המשונה הזה בינינו. הבחנתי שרות נמצאת במבוכה רבה. כשנכנסנו לסלון הבנתי. ראיתי את הציור הגדול, הנהדר, במרכז הקיר מול דלת הכניסה, העתק של התמונה ההיא שצוייר ביד אומן.

"רות, הציור יפהפה, הרשי לי לחבק אותך", אמרתי. דמעות הציפו את עיניי ואולי גם את עיניה של רות. אהבתי אותה באותו רגע, את נכדתו של מי שבזז את סטודיו הצילום של פייבוש ואולי גם רצח את הוריי ואת אחותי. רות אינה אשמה במעשיו. היא ניתקה כל קשר בינה לבין משפחתה הביולוגית שבחיקה גדלה. רות מחקה את עברה כי סלדה ממנו ולא יכלה לשאת את הבושה, ואילו אני מחקתי את עברי כי אהבתי אותו ולא יכולתי לשאת את כאב זכרונו.

"רות, אני רוצה לקנות את הציור ממך. אשלם עבורו כל מחיר".

"לא לידיה, קחי אותו, הוא שלך".

* * * * *

סוף דבר
על הקיר בסלון ביתי בשכונת בת גלים מתנוסס הציור שקבלתי מרות. אני מתבוננת בו יום יום. הכאב עדיין קיים אולם למדתי להשלים עמו. הנערה שיושבת והמנדולינה בידיה, לידיה, היא אני. הנערה שבידיה דף התווים היא אחותי, סילביה. תודה לך רות, תודה על ציורך שחיבר אותי מחדש עם תקופת נעוריי, עם יקיריי שאינם.

נולדתי ב-31 באוגוסט 1925.