היד התומכת

הייתה זו מחשבה קשה .האם החדר הצדדי יועד לסיים בו את החיים בלי התערבות הרופאים. המחשבה ליוותה אותי במשך תקופה ארוכה, שמא סמכנו בצורה עיוורת על מערכת הרפואה.ורק הערה של אחות מוסמכת עוררה מחשבה שמא יש אמת בסיפורים על החלטות אלוהיות מי לחיים ומי למוות. או "לתת לתת לזקן למות בכבוד". שאלה שאין לה מענה.
היד התומכת

הוא שכב בחדר צדדי שהועבר אליו כשהוא מחובר אל מכשיר הנשמה . מכשירים שונים חוברו אל גופו ,אינפוזיה ושקית לקליטת נוזלי הגוף. ברור היה שהאינפוזיה הכילה גם חומר הרדמה שיקל על מצוקתו.
ישבתי לידו אוחז בידו כפי שנהגתי לעשות כאשר הייתי מצטרף אליו בהיותי ילד בצעדה ארוכה מצפון תל אביב ליפו של אותם הימים. האחיזה הזכירה לי תקופה שחלפה ,תקופה של שנות השלושים של המאה העשרים. הזיכרונות חזרו אלי כאילו היה זה אך אתמול . .מידי פעם נהג אבי לקחת אותי ואת אחי לביקור ביפו. יפו של אותם ימים הייתה שונה מיפו של היום. כיכר השעון הייתה רחבה גדולה כשמסביבה התמקמו רוכלים שהציעו את מרכולתם. גם מקומו של הקוסם הערבי לא ניפקד. זכור לי כיצד הרגשתי עקצוצים בלב כאשר הקוסם הוציא מגרונו שורה של סכיני גילוח מחוברים זה לזה בחוט דק. . אני זוכר את האחיזה בידו של אבי שהתחזקה באותו מעמד . התפללתי שסכיני הגילוח לא יפגעו בקוסם. רווח לי כאשר ראיתי אותו פותח את פיו להראות לנו שגרונו לא נפגע. ..
המקום המה מאנשים.ביניהם ילדים רבים וסתם סקרנים. לא בכל יום ניתן לפגוש בקוסם , כזה שבולע סכינים וזכוכיות ומוציא סכיני גילוח מגרונו ויונים מכובעו. היה גם איש לבוש קרעים עם כלי מוזר על גבו . הוא היה שקוע במעשי הקוסם עד כי שכח שבא לכאן למכור את המשקה הקר שבכלי הנחושת שנשא על גבו.. פתאום ניזכר שהחום לבטח גרם לאנשים להיות צמאים. " תמר הינדי" צעק במלוא גרונו כשהוא מכריז על מרכולתו. אבי הזמין עבורנו 3 כוסות. הפליא אותי כיצד הצליח המוכר בתנועת כתף לגרום לכך שכלי הנחושת שעל גבו יטה בצורה הנכונה וימזוג את המשקה לתוך הכוסות. המשקה המתוק חמצמץ היה קר וטעים והרווה את צמאוננו. . כך יכולנו להמשיך ולצעוד ולבקר בשווקים שהיו עמוסים בקונים. הייתה זו חוויה עבורנו הילדים להתרוצץ בין הדוכנים ולחטט במוצרים. . עכשיו צהרים ואנו עייפים. המחשבה על הדרך הארוכה שמחכה לנו להגיע לצפון הרחוק של תל אביב גרמה לנו לתהות אם היה כדאי להגיע ליפו. . אולם לא עמדה בפנינו ברירה. ראשית מפני שלא הייתה תחבורה בשבת . גם האפשרות השניה של שכירת דליג'נס ירדה מהפרק. היינו משפחה שומרי שבת . ושוב נגררנו אחרי אבי שצעד בביטחה . מידי פעם עצר ואחז בידי הזאטוטים ממריץ אותם לצעוד כמוהו. .
....עכשו אני יושב לידו אוחז בה חזק ולא ברור לי אם אני שואף לקבל חיזוק מהיד שתמכה בי לאורך שנים או שאני מנסה לעודד אותו. . שלושה ימים ישבתי לידו רואה את נשימותיו הקשות ואת פעולת הלב דרך המוניטור. ראיתי את דעיכתו ואת הרגע שהמוניטור הראה שהלב נדם. . ואז עלו בי מחשבות ותהיות. האם ניתן היה להציל אותו? שאלות שעלו מהערות של אחות יוצאת דופן. שאלות שנבעו לאחר התפכחות. . . מדוע הועבר לחדר צדדי בודד? האם היה זה חדר ה"לאפשר לזקן לסיים את חייו בשקט ובכבוד ? " שמענו כבר על סיפורים לפיהן לא הוקדשה תשומת לב מרובה לזקנים שמחלתם הייתה אחת ממחלות הזיקנה והרופאים איפשרו להם למות בכבוד.
נזכרתי גם בביקורים של האחות שהעירה כי אפשר להציל אותו. מאוחר יותר קיבלה ההערה משמעות מיוחדת . האם התכוונה לומר שניתן להציל אותו עם טיפול הולם? בדיעבד ,כאשר אני חוזר וחושב על הערתה ,היא מקבלת משמעות מיוחדת כאילו ניסתה לרמז שהחולה הועבר לכאן לסיים את חייו.. היו שמועות כאלו והן הוכחשו . . האם אכן קרו מקרים כאלו שחולים זקנים הופקרו למות? שאלה שכיום אין לה מענה.

תגובות  12  אהבו 

521
שאלה קשה ואין לה מענה, קשה להתהלך עם תחושה כזו בבטן.
הסיפור שלך מקסים,אף כי מדובר על מצב נוגע ללב,איך שאתה יושב ליד האב הגוסס ועולים בלבך הזיכרונות איתו מילדותך.מצב עצוב ומעורר גם אצלי זיכרונות של ישיבה כזו על יד חולים בבית החולים.אבל יש בסיפור גם אור...
הסיפור שלך מקסים,אף כי מדובר על מצב נוגע ללב,איך שאתה יושב ליד האב הגוסס ועולים בלבך הזיכרונות איתו מילדותך.מצב עצוב ומעורר גם אצלי זיכרונות של ישיבה כזו על יד חולים בבית החולים.אבל יש בסיפור גם אור.עכשיו אתיחס לסיבה שהסיפור בתור סיפור ספרותי הוא טוב כל כך.ראשית,יש סיפור מיסגרת,השהייה בבית החולים שמתחילה ביום הראשון ומסתיימת ביום השלישי והתחושות.בתוך המיסגרת הזו יש עוד סיפור,של הליכה עד יפו בילדותך.בתוך הסיפור הפנימי מתואר הווי החיים ביפו (הקוסם הקסים אותי)והווי החיים של המשפחה ,כשהילד הולך לצד אביו ושמירת השבת.הסיפור קולח ומעניין.לא התיחסתי לשאלה בסיפור.אין לי תשובה
אכן סיפור מעורר מחשבה
על החיים ועל הרפואה
זה העביר בי תחושה משונה
ועל סיפורך מכיר לך תודה
אם החולה זקן מאד,הרופאים נוטים לתת לו למות בכבוד וזאת ראיתי אצל אימי,היתי צריכה לדחוק בהם הרבה שיצילו אותה,, לא ראיתי מאמץ יתר שהם עשו היא היתה בת 94 אינני משליכה זאת על כולם רק על המקרה הצספצ...
אם החולה זקן מאד,הרופאים נוטים לתת לו למות בכבוד
וזאת ראיתי אצל אימי,היתי צריכה לדחוק בהם
הרבה שיצילו אותה,,

לא ראיתי מאמץ יתר שהם עשו היא היתה בת 94

אינני משליכה זאת על כולם רק על המקרה הצספציפי שלי

עת ללדת ועת למות--זו דרכו של עולם
כתוב יפה,,ועצוב,,,,
מחשבה על החיים בכללותם,,על החיים והתכלית שלהם
אכן קשה לחיות עם התחושות האלו אולם לאותו בית חולים יצא שם כזה שהם מאפשריפ לתת לזקנים למות בכבוד .-וולפסון.
הזיכרונות מהווים נידבך חשוב בחיינו. הרגעים הקשים שבהם אינך יכול לקבוע אם זו רק תחושה או שזו עובדה, דילמה שמשאירה פצע בלב. האם הייתי צריך לקום ולצעוק או להסתמך על פעילותם של ...
הזיכרונות מהווים נידבך חשוב בחיינו. הרגעים הקשים שבהם אינך יכול לקבוע אם זו רק תחושה או שזו עובדה, דילמה שמשאירה פצע בלב. האם הייתי צריך לקום ולצעוק או להסתמך על פעילותם של הרופאים. היו שמועות
הזיכרונות של אותם ימים של טרום מדינה חקוקים אצלי בלב(או אולי רק בראש) . הייתה זו תקופה שונה , אולי תחילתה של התקופה החדשה. אני מדבר על תקופה שטרם המציאו את הטלויזיה את הפלאפו...
הזיכרונות של אותם ימים של טרום מדינה חקוקים אצלי בלב(או אולי רק בראש) . הייתה זו תקופה שונה , אולי תחילתה של התקופה החדשה. אני מדבר על תקופה שטרם המציאו את הטלויזיה את הפלאפון, את המקרר ואת מכונת הכביסה. עולם אחר שהכל התנהל בו במתינות מאחר ובקושי ראינו ברחוב תחבורה. זה היה העולם של אתמול שבו ראינו כיצד הקידמה מגיעה צעד אחר צעד. . פתאום שומעים שמטוסים מובילים אנשים עד אמריקה כאשר התחבורה לשם הייתה באניות. כל המצאה חדשה הפליאה אותנו. הטלויזיה. הפלאפון הענק הגמלוני. מקרר שעובד עך חשמל. מכונת כביסה שמחליפה את הפרימוס והגיגית. אלו היו חידושים בהתהוותם והם הפליאו אותנו הילדים ולכן הם שמורים בזיכרון. וכשאני כותב אני כותב את מה שטמון אצלי בזיכרון
אכן זו מערבולת של רגשות מהסיבה שמדובר באבא. תודה על התגובה
רק בית חולים שרוצה לחסוך במשאבים ינהג כך. אבי היה נתין אמרקאי וכמה חודשים לפני כן היה בארה'ב וחלה. טיפלו בו כל כך יפה והקדישו לו את כל תשומת הלב. וכאן באותו בית חולים שיצא...
רק בית חולים שרוצה לחסוך במשאבים ינהג כך. אבי היה נתין אמרקאי וכמה חודשים לפני כן היה בארה'ב וחלה. טיפלו בו כל כך יפה והקדישו לו את כל תשומת הלב. וכאן באותו בית חולים שיצאה לו שם רע, העבירו אותו לחדר צדדי ורק האחות טיפלה בו. אף רופא לא ניגש לראות אם צריך להגיש עזרה. הוא היה בן 89
לעתים אנו סומכים יותר מדי על המערכת ואסור שזה יהיה כך. צריך להיות מעורב ןלאו דוקא במקרה שציינתי
כתוב/י תגובה...
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עריכת תגובה
השבה לתגובה
פוסטים אחרונים

אני כבר בן שבע עשרה וזה קרה היום וגם לפני 70 שנה
השבוע חגגתי ימי הולדת 17 לשלושה נכדים ביום שבת לנכדה והיום לנכד ונכדה תאומים. הסתכלתי עליהם גבוהים ויפים הנכד עבר את הגובה שלי באותו גיל 181 סמ המישפט "אני בן 17 " עורר בי זיכרונות הסתכלתי...
לקריאת הפוסט
מי הוא האיש שמצליח לרגש רבים ולגרום לנו לריגוש
המילים היוצאות מפיו הן נבואה וציווי לעולם להכיר בזכותנו להתקיים בארץ אבותינו. זה מה שעשה ביקור במישרפות של אושויץ ובירקנאו. שם ראה את הזוועות ואת תאור שיירות היהודים שנאספו מכל קצוות תבל והובלו...
לקריאת הפוסט
הנה קרב יום העצמאות ה70 לקום המדינה ולא נישכח את הנופלים
אמהות שאיבדו את בניהן במילחמות ישראל שילמו מחיר יקר והיו אמהות ששיכלו שניים מילדיהן. יוסי גמזו הטיב לתאר את השכול בשיר שכתב לכבודה של כלת פרס ישראל אם הבנים. ניזכור את הבנים שנפלו על הגנת...
לקריאת הפוסט

מוטק’ה גם בפייסבוק
למעלה
חזרה