תעלומת האקדח שירה לחזי ואני עדיין כאן

במשך שנה  היה  הבית  נעול  ואטום  לאחר  מות  האם.  קשה  היה  לנבור  בחפצים  שהכילו  הארונות  לאחר  פטירתה  היה קשה  לאחים  לחסל תכולה  של  בית  שבה  בילינו  חלק  גדול  מחיינו  בבית  ההורים.  אולם  הגיע  יום  והיינו  צריכים   לפנות  את  הדירה  .  את  המשימה  הטלנו  על  האחות  .ידענו  שהיא  תדע  כיצד  למיין  את  התכולה.   מה  להשאיר  ומה  לזרוק.   הטלפון  שקיבלתי  ביטא  את  מה  שהרגישה  האחות  כאשר  מצאה  במדף  העליון  של  הארון  , בפינה  מרוחקת,  אקדח  תופי   עם  נרתיק  צבאי. . סביר  להניח  שההורים  לא  היו  מודעים  להימצאותו  של  האקדח  וגם  אם  ידעו   כי  הוא    בארון,  קרוב  לודאי  שהימצאותו   נישכחה.  .  צילצלתי  לגיס , פנסיונר  שהיה  סנ'צ במשטרה .,לבדוק  מה  עושים  עם  אקדח  ללא  רישיון.  העצה  שקיבלתי  הייתה  לבקש  מהאחיין  של  רעייתי  ז"ל , בדרגת  סגן  אלוף , לברר  אם  ניתן  להעביר  את  הקדח  לרשות  הצבא . תשובתו הייתה  שיש למסור  את  האקדח  למשטרה. . הוא  הציע  להתלוות  אלי  ולמסור  את  הנשק  במישטרת  הרצליה.  .  צילצל  לתחנת  המישטרה  לקבוע  פגישה  ונאמר  לו  שישלחו  ניידת  לקבל  את  האקדח.  השוטרים  שהגיעו  היו  נחמדים.  הם  פרקו  את  המחסנית  , היא  הייתה  ריקה  ללא  כדורים. . סיפרתי  את  גירסתי  כפי  ששיערתי  כי  כך  היה.  האקדח  הושאר  אצל  הורי  למזכרת  לפני  קרוב  לשישים  שנה  על  ידי  חבר  של אחותי  שהיה בדרגת  רב  סמל  בקבע.  את  האקדח  "רכש" מהשלל  המיצרי  במלחמת  ששת  הימים  של  שנת 1956..   כאשר  השתחרר  מהצבא  חזר  למקום  הולדתו  בלגיה. . והאקדח  נישאר  מיותם. .  לאחר  שנים  חזר  לארץ  וניהל  מרכול  גדול. לפני  כשלוש  שנים  החזיר  נישמתו  לבורא   וכך  נישאר  האקדח  מיותם..
לאחר  חקירה  קצרה יצאו  השוטרים  עם  האקדח  והודיעו  ויתכן  שאוזמן   לחקירה  נוספת.. חה  כמה  שמחתי  להיפטר  מהאקדח ששכב  כשוהה  בלתי  חוקי  בארון  של  אמי   מבלי  שידענו  עליו  דבר.. ניסיון  מר  מהעבר   גרם  לי  להיזהר  מאקדחים. .  בצבא  יריתי  בכלים  מכל  הסוגים  כולל  נשקים  שמקומם  היום  במוזאון.  בין  אם  היה  זה  הסטן  שירה  רק  כשרצה.  בין  אם  היה  זה  הטומיגן  האנגלי  שניתן  לנו  אנשי  יחידת  הנחיתה.שאם  היה  מנקב  חור  בתחת  היה  אפשר  לראות  דרכו  את  כל  העולם . היה זה  תת מקלע  עם  קליבר  גדול. .   כמו"כ ידידי  שהיה  רעי  ושישן  צמוד  לגופי  במלחמות  ישראל , העוזי.  .  הבזה  הכבדה   וה 0.5..   תותחי  אורליקון  20 ממ. תותחי 40 ממ  ותותחי  נפוליון  120 ממ שהיו  טעונים  על  האניה  ואמורים  היינו  להטיל  אש  וגופרית  על  עזה..  יריתי גם בבזוקות , ואה  כן  לא  שכחתי  את  הרובה  האנגלי  ואת  הרובה  הצ'כי ואת  הרימונים   והנפצים  שבעזרתם  דגנו  דגים.  ויסלחו  לי  יתר  הנשקים  ששכחתי  להזכירם .
 ומה היה ניסיון  העבר שגרם  לי  להיזהר  מאקדחים?  זה  שעור  א' ב' בזהירות  בהפעלת  נשקים.  אם  אני  יושב  כאן  ומצליח  להעלות  בעזרת  המיקלדת  את  הסיפור  הרי  שזה  הודות  לגורל  שעשה  עימי  חסד.

כשהייתי  מנהל  בסניף  בנק מסויים  נכנסתי  לבדיקה  אקראית  של  כלי  הנשק  שניתן  בזמנו  לכל  קופאי  בבנק.  .  ביקשתי  לראות  את  האקדח.  הוא  היה  כבד  ודומני  שהיה  זה  פראבלום. הקופאי  הוציא  את  האקדח  מהקופה . תוך  שהוא  דורך  אותו ומודיע  לי  שהאקדח  לא  טעון.  קנה  האקדח  היה  מופנה  אלי  וביקשתי  מהקופאי  שיסיט  את  הקנה  אולם  הקופאי  שבעברו  היה  חייל  קרבי  הודיע  שהאקדח  לא  טעון  תוך  שהוא  מכוון  אותו  אל חזי  ולוחץ  על  ההדק.   ירית  האקדח  נישמעה  בכל  אולם  הבנק.  כולם  רצו  מבוהלים לראות  מה  קרה.  ממולי  עמד  הקופאי  חיוור  כסיד. כחובש  קרבי מימש  את  חזי  לראות  את  החור  שניפער.  אולם  לא  היה  חור  ואף  טיפת  דם  לא  נטפה. .  הוא  הציץ  לתוך  קנה  האקדח  ושם  שכב  לו  הקליע  תקוע  בתוך  הקנה. . עד  היום  איני  מבין  כיצד  זה  קרה.  כדור  בקנה  שהשאיר  אותי  בחיים., מעשה  ניסים שאינו  מובן..  כניראה  ומישהוא  למעלה  החליט  שטרם  הגיע  זמני.  לא  איבדתי  עשתונות  והודעתי  לעובדים  הנירגשים  שצבאו מעבר  לדלת  כי  הרעש  הוא  כתוצאה מקסטת  דיו  שנפלה  לריצפה  והתפוצצה. . עד  היום  רק  אני  והקופאי  יודעים  מה  בדיוק  קרה.  הפקרות  של  לוחם   שלא  שמר  על  הנהלים.    בשרותי  רב  השנים  ראיתי  לא  אחת  כיצד  איבדו  חיילים  את  חייהם  בגלל  אי  שמירה  על  נהלי  בטיחות נשק. מאז  אני  שונא  אקדחים..