בדד במדבר

היה  חושך מצרים .עמדתי בודד בלב המדבר ,,רחוק מהבסיס אליו היו מועדות פני, נושא עיני אל האופק אולי תחלוף שם מכונית שתוציא אותי מהשממה. השקט איפשר לי ל"שמוע" את הרחש הקל ביותר בין אם היה זה הרחש של זחילת חיפושית או רחש של זוחל אחר שיצא לחפש טרף. הדקות חלפו ועימן השעות . הצצה בשעון הראתה כי אני נמצא בלב המדבר כבר שעתיים. הרהרתי בהחלטה הלא הגיונית שקיבלתי כאשר קצין חיל האויר שאסף אותי בעזה הציע לי להמשיך איתו לבסיס הסודי ששכן על אחת הגבעות. "תישאר בבסיס ובבוקר לבטח ימצא מישהוא שנוסע. לתעלה" אולם אני ביכרתי לרדת מהמכונית כאשר הוא פנה ימינה לבסיסו.
הייתי מתוח. ידעתי שממתינים לי בעמדה בפורט תאופיק שבפיתחה המזרחי של תעלת סואץ. . הייתי מפקד סירת זודיאג שמיועדת להצלת נפגעים במקרה של תקיפת כלי שייט שנעו בים סוף. הייתי חייב להגיע בזמן בכל מחיר. .
עכשיו אני בודד בלב המדבר עם סיכויים קלושים לראות מכונית שתצוץ מבין ים החולות. הייתי עייף . הנחתי את התיק על החולות מניח עליו את ראשי לתפוס תנומה קלה . אולם השקט ששרר בסביבה היה קשה . השקט איפשר לי לשמוע את תנועת החרקים והזוחלים שזחלו על החולות. לפתע זינקתי ועמדתי דרוך על רגלי תוך שאני מכוון את העוזי אל אחת הגבעות את העוזי דרכתי ושיחררתי ניצרה כאשר עמדתי בעזה לתפוס טרמפ..
הרחש שהגיע מבין החולות דמה לנהמת נמר או חיה טורפת אחרת. עמדתי כך דרוך מוכן לקדם את פניו של היצור שודאי אורב לי  שם באפלה. אולם אף יצור לא התקרב לכיווני וכנראה הייתה זו אזעקת שוא.. הצצה נוספת בשעון הראתה שאני ממתין כבר למעלה מארבע שעות לטרמפ המיוחל. . עכשיו העייפות נעלמה. המתח והחשש מפני נחשים ועקרבים וכל מיני מרעין היה גדול והוציא ממני את החשק לשכב שוב על החולות. וכך עמדתי עייף ומתוח רחוק עשרות ק,מ מכל בסיס צבאי.
היו אלה ארבע שעות שדמו לנצח. באותו רגע עלה בראשי סיפור נדודי ישראל במדבר. ארבעים שנה נדדו  במדבר סיני ממתינים לאות שיורה להם להיכנס לארץ כנען. האות לא הגיע . הם היו אמורים לסיים את מסעם במדבר מבלי שיוכלו להיכנס לארץ הבחירה. כניראה וגם לא ידעו כי רק צאצאיהם יצאו מהמידבר ויכנסו לארץ כנען.. ואני עומד כאן 4 שעות מה שניראה לי כנצח . ארבעים שנה?
עוד שעה חלפה ואף מכונית לא נראתה באופק. ושוב עולה בי התהייה . ארבעים שנה?
המחשבות מתרוצצות בראשי בערבוביה . עכשיו אני ניזכר בתמונה נוספת שחוויתי במדבר..
תמונה סוריאליסטית של מאות רכבים פגועים וחיילים מצרים הרוגים. תוצאות מלחמת ששת הימים של 67' . (סיפור שהועלה כאן בזמנו).
המראות  היו  קשים.
גופות חרוכות בין כלי רכב חרוכים
שכבו דוממים חיילים עם מדים.
חלקם התחבושות את ראשם מעטרים
אחרים שכובים בתנוחה גרוטסקאית .
דומה שנחים הם אחרי קרב דמים
עוד מעט יתעוררו, יניעו רכבם וימשיכו בדרכים.

הייתה זו שיירה ארוכה של רכבים פגועים
פרוסים על פני המרחבים המדבריים
שקועים בינות לחולות המדבר הצחיחים.

היו אלה חיילים מצריים שהבטיחו להם ניצחון.
חיילים שדהרו קדימה לעבר השרון והשומרון.
מצביאיהם הבטיחו להם כיבוש קל ומהיר
הבטיחו התקדמות מהירה וכיברש "המדינה".
אלא שהם לא לקחו בחשבון עובדה פשוטה
שצה'ל לא יאפשר לאויב לאיים על המשפחה..

הסתכלנו על הצי הענק של רכבים וכלי משחית.
הם היו פרוסים שרופים בחולות המדבר הצחיחים..
הסתכלנו אל החיילים שראשיהם עדיין חבושים.
למרות שחלפו חודשים ,צבע עורם לא השתנה.
גם חברם שישב ליד ההגה לצידם
ניראה ישן כשראשו מונח פרקדן על המשענת החרוכה.

לרגע התפתנו לקרוא לו:
"קום חייל, התעורר מהשינה"
"עזוב את המדבר וחזור הבייתה אל המשפחה"!
חשבנו על המשפחות שהשאירו אחריהם החיילים.
על אישה אוהבת,על ילדים ונכדים.
על שכנים וחברים ומקומות עבדה ועסקים.
למרות שעברו חודשים המשפחות ודאי אינן יודעות
אם האב והבעל נפל בשבי או נמצא בין המתים.

חשבנו כמה זה אוילי וחסר הגיון
שמנהיג עריץ החליט להוביל אצ צבאו לקרב האחרון.
קרב לכיבוש מדינה שלא היוותה עבורו איום וסכנה.
חשבנו על אלפי החיילים שנהרגו שהם עדות אילמת לאיוולתו
עדות להחלטה אומללה של רודן שרצה להנציח את תהילתו.
....והתפללנו שזו תהיה המלחמה האחרונה........
....והתבדנו