על דוסטוייבסקי, רסקולניקוב ואנחנו הקוראים
עמוס עוז, בספרו האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך",
מדבר על הביוגרפיה של הכותב ועל ההבחנה בינה לבין הביוגרפיה של הדמות שהוא כותב עליה. את דבריו הוא מדגים בהתבסס על הסופר דוסטוייבסקי ועל רסקולניקוב, הדמות הראשית בספרו "החטא ועונשו":
"מי שמחפש את לב הסיפור במרחב שבין היצירה לבין מי שכתב אותה טועה. כדאי מאוד לא לחפש בשדה שבין הכותב לבין הכתוב אלא דווקא בשדה שבין הכתוב לבין הקורא.
לא לשאול את עצמך 'האם כשדוסטוייבסקי היה עדיין סטודנט הוא באמת רצח ושדד אלמנות זקנות?',
אלא אתה הקורא, העמ?ד את עצמך במקומו של רסקולניקוב, כדי לחוש בך את היאוש ואת העליבות הממארת. את קדחת הרעב והבדידות. כדי למתוח השוואה שתוצאותיה ישמרו בסוד בינך לבין עצמך, לא בין הדמות שבסיפור לבין שערוריות שונות מחיי המחבר, אלא בין הדמות שבסיפור לבין האני שלך".
בפורום כתיבה יוצרת עולים לעיתים סיפורים ושירים בגוף ראשון.
המגיבים, מגיבים לעיתים כאילו הביוגרפיה של היוצר היא זאת של הדמות שביצירתו.
אמנם לעיתים זה כך (ע"ע המשוררת רחל, ורבים אחרים),
אך לפעמים, אולי כדאי לנסות, כמו שעוז ממליץ, לא לחשוב שדוסטוייבסקי רצח זקנה כשהיה סטודנט...
אלא לחשוב על מורכבות "חייה" של הדמות שעיצב הכותב / החבר בפורום...
אתם מוזמנים להכנס לפורום "כתיבה יוצרת",
לקרוא ולהגיב לכתוב,
הכותבים בפורום
מצפים לכם.
להתראות!
בסדנא שהנחיתי בעבר אמר אחד המשתתפים, כשניסה לשכנע משתתף אחר באותו טיעון:
"אם אני כותב בסיפור שלי בגוף ראשון 'קרני השמש האירו את תא כלאי. זה היום בו הוציאו אותי להורג' אז האם זה אומר שאני הסופר, ואני הנידון, ואני מת ובעצם אני רוח רפאים?!"
:-)