הפוסט שטבע בגינזך

טביעה בלב ים



סירת המפרש זינקה ללב ים כשהרוח הצדית מכה בעוז על המפרש הראשי גורמת לסירה להאיץ את מהירותה . צוות הסירה כלל 13 חיילים ואליו הצטרפה האלחוטאית שרצתה לחוות שיוט מפרשים.
מצב הרוח היה מרומם .אחד החיילים סיפר בדיחה שגררה תגובה של פרץ צחוק שהידהד במשב הרוח . חייל אחר החל לשרוק ומיד התנפל עליו שרגה וביקש שיפסיק .כל ימאי יודע על האמונות הרווחת בין יורדי הים וביניהן האמונה כי שריקה מכעיסה את נפטון איל הים וגוררת אסון. כמ'וכ אמונה אחרת הקובעת כי המספר 13 הוא חסר מזל. שרגה ציין את העובדה שאנו 13 חיילים על הסירה וזה כבר מזל רע. הויכוח התלהט לאחר שהחייל סרב להפסיק לשרוק והמפקד הורה להם לשתוק.
במשך כשעה שייטנו בין הגלים נהנים מהתימרונים שבהם שונה מידי פעם כיוון השיוט והסירה נוטה על צידה בזוית חדה כתוצאה מהרוח המכה בעוצמה על המפרש המתוח.הייתה זו התגרות עם איתני הטבע. ככל שמותחים את המפרש הראשי הוא מקבל יותר רוח וצובר מהירות. מידי פעם נאלצנו לעבור מצד לצד על מנת לאזן את הסירה. היינו שמחים ונהננו כמו תיירים.
מידי פעם הכו הגלים על דופן הסירה שנטתה על צידה ומים חדרו לתוכה. רפי המפקד ביקש מאחד החיילים לקחת את הדלי ולרוקן את המים מהסירה אולם אז הסתבר שמישהוא פישל ושכח להכניס דלי לסירה. היינו בלב ים והחוף נראה רחוק אולם היינו חייבים לחזור לבסיס ולקחת דלי לריקון המים שהצטברו על קרקעית הסירה.
עכשיו אנחנו שטים לכיוון החוף כשהמפרשים פרוסים לצדדים בשיוט פרפר. הרוח הגבית הכתה בעוצמה על המפרשים והסירה זינקה במהירות כשהיא חותכת את המים ודוהרת על הגלים. דומה היה שהסירה מרחפת באויר. ואז זה קרה.
מכת רוח חזקה וטעות של המפקד האוחז בהגה גרמה לסירה להתרומם על גל ולהיתקע עם חרטומה במים כשהסירה מתרוממת ומתהפכת מעלינו. בדיקה מהירה גילתה שלא היו נפגעים פרט לחבלות קלות. ניסיון להפוך את הסירה לא צלח. ניתקנו את התרנים ששימשו לנו כמצוף להאחז בו. מצב הרוח היה מרומם והיינו משוכנעים כי אחת הסירות שלנו שניראתה מרחוק תזעיק עזרה. אילו היה ניקלע אדם זר למקום היה חושב שאנו באמצע מסיבה. כולם שרו ואולי גם נהנו מהארוע . השעון הראה את השעה 3 . אנו כבר חצי שעה במים מצפים שיתר הסירות יגיעו לאסוף אותנו. השעון ממשיך לרוץ ואנו שמים לב שהרוחות והזרמים דוחפים אותנו ללב ים ובכיוון דרום ואף סירה לא נראית באופק. השעון ממשיך לתקתק והשעה כבר 6. חורף , הקור מתחיל להציק לנו . ספקות מתחילות להתעורר באשר להגעת ההצלה. רפי המפקד מחליט שאנו עוזבים את הסירה ונאחזים בשני התרנים ושוחים עימם לכיוון החוף . אלא שהזרמים חזקים מאיתנו. אברהם והאלחוטאית מחליטים שהם שחיינים טובים ושוחים לכיוון החוף על מנת להזעיק עזרה.
הלילה יורד ועימו משתנה מצב הרוח. עכשיו כולנו בספק לגבי הגעת ההצלה. הקור מכה בנו ויש סימנים של אובדן תושיה. בצוות שלנו בני נוער בני 16-17 ושני עולים רוסיים בוגרים. הם היו הראשונים לאבד עשתונות והיינו נאלצים להחזיק בהם חזק על מנת שלא יטבעו.
אני זוכר את הרגעים הקשים . אסור היה לטבול את הראש במים מאחר והאויר הקר היכה בנו חזק עם הוצאת הראש מהמים שהיו פחות קרים. הרגעים הקשים האלה עוברים לנגד עיני כאילו היה זה רק אתמול. הייתי רגוע ואולי אפטי ובאותם רגעים חלפו מחשבות רבות במוחי. כיצד תגיב אמא על הידיעה שבנה נעלם בים. סביר להניח כי אילו היינו טובעים היו מגלים את גופותינו בעזה ,אם בכלל. באותם רגעים זכרתי את העלמותה של סירה עם 13 חיילים שעד היום לא נודע גורלם.
השעה 11 בלילה. מרחוק אנו רואים את אורותיה של חיפה שעל הכרמל והאורות הולכים ומתרחקים או נכון יותר לומר שאנו הולכים ומתרחקים לכיוון דרום מערב.. אני חושב שבאותו רגע אף אחד לא האמין שתגיע הצלה. עלינו לזכור כי מדובר ב שנת 1948 . הכלים שעמדו אז לרשות החייל היו מועטים והתיקשורת הייתה לקויה כך שגורלנו היה נתון למזל. וכשכלו כל הקצים ראינו מרחוק אור פנס של אניה. היא הייתה רחוקה ותהינו אם היא תשמע את קולנו אם נקרא לעזרה.
כולם החלו לקרוא בקול גדול וכנראה ועוררנו את תשומת לבם של צוות האניה. היא נראתה גדולה ועצומה ופנתה לכיווננו. הפליא אותנו שהאניה שייטה בעזרת משוטים.. רק כשהתקרבה נוכחנו שזו אחת הסירות של היחידה שיצאה לחפש אותנו . בלילה היא נראתה בעינינו כה גדולה ועצומה . 8.5 שעות הם חיפשו אותנו בים כשהם חותרים במרץ וגומאים מרחקים גדולים הצוות היה תשוש בדיוק כמונו. הם העלו אותנו אחד אחד , מורים לנו לשבת על קרקעית הסירה ולשמור על שיווי משקל מאחר וכעת היינו מספר כפול מהמותר. . הם חתרו לכיוון החוף והורידו אותנו עם הוראה לרוץ לכיוון המחנה מרחק של 10 ק"מ.
הריצה החזירה בנו את החיות. מרחוק ראינו את מפקד היחידה ניצב על סלע

מרחוק ראינו את מפקד היחידה ניצב על סלע כלידו מוצבת מעונת ירייה ומאחוריו מדורה ענקית שסימנה לסירות את היעד. הסתכלתי על פניו. הם היו קבועים. שערתי בנפשי כיצד הוא מרגיש כשהוא עומד לאבד 13 חיילים

בהנחה זו אני חולקת עליך. אישית אני נוהגת לבקר בפרופיל של כל אחד/ת מכותבי הבלוגים שאני אוהבת לקרא, בכדי לבדוק עם יש חדש. אני גם יודעת שחלק מהכותבים גם בודקים בפרופיל שלי עם כתבתי משהו חדש ומגיבים.
אתה צודק שזה יורד מהעמוד הראשי

נכון שהרבה פוסטים יורדים מהר מהדף הראשי, וצריך לרוץ רחוק כדי להשיג את הדברים הנכתבים. כשאני נכנסת לבלוגיה אני מצביעה מיד על הסעיף "לכל הפוסטים" בצד שמאל, ורואה את הפוסטים שטובעים כדבריך. אני חושבת שלא כולם מגיבים ולכן יש איזו תחושה שהפוסט "מתאבד". אגב, כבר קרה שהגיבו לי לאמר זמן, וגם אני עושה כך. אני מקווה שבהנהלה יעניקו לכותבי הפוסטים הקבועים ולחדשים שמתחברים אלינו וכתיבתם לרוחנו, פינה ראויה לנו.

וסיפור טביעת הספינה בשנת 48, הוא אחד משרשרת פעולות צבאיות שיצרו את החייל הישראלי ללא חת.

גרשן מדבר על הכלל ואת מדברת על הפרט
ובכן לא כולם נוהגים כמותך אף על שדעתי האישית היא שנכון לנהוג כך אבל חבר/ה המשקיעים זמן, מחשבה ליצרת פוסט נפגעים קשות שפרסומת מטופשת מורידה אותם
מהעמוד תוך דקות הפוסטים נוצרים ונכתבים לא רק עבור אלו שאוהבים לקרוא את מה שכותבים חבריהם האוהבים לקרוא אותם אלא לכלל הקוראים ובעיקר אלו שלו כותבים ואף אינם מגיבים בבחינת נופך תרבותי באתר בגלל הפרסומות גם אני ממעיט לכתוב לבלוגיה ץ
בבלוגיה כפי שאני רואה אותה, יש אינשימיות מסוימת הכותב שם את ה"אני" שלו בפני עם ועדה (גם את) ורוצה לקבל תגובות שהן כמשב רוח עבורו ומעודדו'ה לכתוב יותר ויותר אבל כאשר רואים את הפרסומות שאף לא מקבלות תגובה אחת, מורידות אותו כמו שיעקב אומר למצולות לא בא לו/ה להמשיך לכתוב
והמסקנה שלי אומרת שיש להכניס לת האתר שהפרסומות יגרמו להרס הבלוגיה .
אני לא חולק על יעקה ומסכים עמו לאורך כל הדרך

הבעת נכון את מה שכולנו מרגישים . הבלוגיאדה היא גם קשר חברי ומי שכותב מצפה לראות תגובות . לא כל אחד הולך לחפש בארכיון פוסטים שירדו. ולאחרונה הם יורדים בקצב מהיר. השאלה היא האם ניתן להתגבר על בעיית הפירסומות? מסתבר שקשה מאחר ואנשים החכימו ומטעינים פירסומות בתוך בלוג תמים. . כבר קראנו כאן התבטאות של חברים שמפסיקים לכתוב

בני אדם הינם הטיפשות עצמה, וכמו כולנו, גם אחראי מוטק'ה. אי לכך, סביר שדבר לא יישתנה לטובה, וזוהי מציאות בה מומלץ לכל אחד, לתפקד כיכולתו.
אוהב את כתיבתך, אך נראה לי שמיצית את הנושא, וחבל על שטח הבלוגיה. הלוואי ודבריך היו משפיעים. כל טוב, עמיר

איני מאלה שמרים ידים ביחוד שאני יודע מתוך ניסיון העבר כי מישהוא ירים את הכפפה ויחפש פיתרון כפי שעשו זאת בפעמים קודמות. אני מכי את אתר הבלוגים שהיה בחיתוליו והיה מצומצם מאוד. לאחר פניות החברים וזה נמשך זמן רב חלו שינויים משמעותיים עד שהגענו למתכון הנוכחי. אם נמשיך להעיר יחפשו פתרון וימצאו.

כן, היו נשים וציינתי את האלחוטאית שהשתתפה בשיוט. שכחתי לספר את הקטע מה קרה לאחר שאברהם והאלחוטאית החליטו לשחות לחוף להזעיק עזרה. הם לא היו מצליחים להגיע לחוף וודאי שהיו טובעים לולא התמזל מזלם ואחת הסירות שלנו גילתה אותם וחילצה אותם מהמים.. הייתה גם אחות מבוגרת יחסית לגילנו והיא הייתה כעין אם הבית לנערים. אז נשים היו ביחידות קרביות גם אז

אני לא חושב שצריך לצמצם את החמים לשלוש. אפשר להגדיל את מספר הפוסטים למעלה שהרי לפני כן היו שם 5 מקומות לפוסטים של סדנאת הכתיבה. והעיקר הוא לדאוג שיורידו את הפירסומות. . היום כבר ראיתי פירסומת הצעת עבודה. יש אתר לחיפוש עבודה. מישהוא למעלה צריך לדאוג שלא יהיו פירסומות כאלה ואחרים הנראים שפוסטים רגילים ובתוכם פרסומת טהורה.
אומרים שהבלוג הוא האתר הפעיל ביותר במוטקה אז צריך לשמור עליו. אני זוכר תקופה בעבר שרבים נטשו בגלל מחלוקות . בודדים נישארו מאותו צוות ותיק