אמנות המשא ומתן או משא בלי מתן.

באחד הימים של חודש פברואר יצא צעיר ערבי בשם ג'מיל לגבעות מאחרי כפרו במטרה לצוד ארנבות ומה שבא וכך הסתובב בין הגבעות כאן צד ארנבת ושם דורבן והנה ראה תנועה בתך אלומת עשב וחשב שזו אילה
או עופר וירה לתוך העשב עם היריה שמע צעקה רמה וכשהתקרב ראה את עיסה אחד מצעירי הכפר ירוי ומת באופן טוטלי, (כך סיפר ג'מיל) מיד כאשר ראה את עיסה מת לא חזר לביתו אלא רץ לכפר אחר בו התגורר שייך נשוא פנים ניגש אל השייך ואמר לו "יא שייך, אנא חאדאמק" ז.א. השייך אני עבדך ותחת חסותך.
ג'מיל סיפר לשייך את אשר קרה לדבריו ושהוא פוחד שמשפחת אבו עיסה אביו של ההרוג תרצה גאולת דם ותתחיל בכפר מלחמה. השייך הרגיע אותו ואמר שהוא תחת חסותו והוא יארגן "סולחה" דהיינו פיוס בין המשפחות, כך עשה קרא לאבו ג'מיל ואמר לו להתרחק מהצקום עד שיקרא לו הלך אל אבו עיסה ושידלו והסכים ל"סולחה" אבו עיסה שהיה פלח פשוט ללא השכלה מימ יודע מה, הסכים והשייך קיבל על עצמו לנהל את טקס הסולחה כאשר הוא קובע שהאירוח של המוזמנים המכובדים יהיה על חשבון שני הצדדים. השייך הזמין לטקס הסולחה שיערך בכפרו את מושל המחוז הבריטי, את מפקד המשטרה הבריטי ואת הקצין הערבי טעטד מספר לא מבוטל של נכבדים ושייכים מהסביבה תאת הקאדי ממסגד הכפר של הנרצח, וכל אנשי הסביבה התגודדו סביב לראות ולשמוע. השייך הורה לשחוט ארבעה כבשים על האש ואורז בכמות בלתי מוגבלת כדי לארח את המכובדים והנימוס מחייב גם לכבד את כל הקהל שהגיע לראות ולשמוע. ביום שנקבע לעריכת הטקס הופיעו כל המכובדים וישבו בחצי גורן ובמרכז ניצב השייך מיודענו ומזמין את הצדדים למסור את דבריהם וראשון הוא מזמין את אבו עיסה לומר את דברו. אבו עיסה: בני עיסה היה בחור טוב היה שקט עזר בעבודה בשדה והיה בן לתפארת, משאת נפםשו הייתה לשאת לאשה את פאטמה ביתו של אבו זינב ואני עמדתי לדבר נכבדות עם אבו זינב , אבל נודע לי לאחרונה שג'מיל מאוהב בפאטמה ורוצה לשאת אותה לאדה וידע שפאטמה נוטה יותר ומחבבת את עיסה ולכן הוא רצח אותו ואני רוצה גאולת דם אבל מוכן לקבל את עצת השייך הנכבד לכופר נפש. אבו ג'מיל: לא פאטמה ולא נעליים בתו של אבו זינב בכלל שמה פאטימה והבן שלי בכלל רוצה את ג' מילה בתה של חוביזה מהכפר הרחוק ואין לו כל קשר לפאטמה, קרה אסון ועיסה נהרג לא בכוונה על ידי ג'מיל ואני מסכים לסולחה ולשלם כופר נפש. השייךל פונה שוב לאבו עיסה ואמר, הסכמתם לכופר נפש מהו הסכום שאתה מבקש ככופר על מנת לקיים את הסולחה?. אבו עיסה מגרד את פדחתו ואומר : מליון לירות. טוב אומר השייך אני אפסוק לך מליון לירות, אבל תראה את כל המכובדים שבאו לתת לך כבוד, האם לא תסכים לתת להם כבוד ? אבו עיסה מגרד את הפדחת מסתכל סביב ואומר לשייך, בטח שאסכים לתת להם כבוד. אומר לו השייך, עבור כבוד מעלת המושל כמה תסכים לתת לו ככבוד? אבו עיסה מגרד את הפדחת וחושב המושל באמת נתן לי כבוד בבואו לטקס במה אני יכול להשיב לו כבוד, חושב וחושב ואומר "חמסין ביל מאייה" דהיינו חמישים ממאה זה 50% מבמליון אז נשארו לו רק 500,000 . השייך: יפה מאוד וכמה תתן למפקד המשטרה כאן, חושב אבו עיסה ואומר לעצמו מה אני צריך להעליב אותו? לא רוצה שיפגע בכבודו ואומר לשייך חמסין ביל מאייה. ועבור השייך אבו זרזיר שבא לכבודך ? אבו עיסה חמסין ביל מאייה וכך היה לגבי שייך זה ושייך אחר עד שהשייך אומר לו ובשבילי כמה? ואעבו עיסה אומר אותו דבר. יופי אומר השייך אתה באמת נדיב ונתת וקבלת כבוד לכולם ומכולם אז לפי החשבון שלי נשארו לך חמש לירות והיות והכיבוד עלה עשרים תן בבקשה עו חמש כדי לכסות את חלקך ובזאת הושלמה הסולחה בינך לבין אבו ג'מיל בעזרת אללה ומוחמד רסולאללה (שליח האל) וכאן תם סיפורי לילה טוב וחלומות נעימים
הוא גם הוציא ספר 'סיפורי ערב' תחת השם דאוד אל נטור.
בויקיפדיה:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%94%D7%95_%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%99
-
יעקב גרשון הזכיר את דאוד אל נטור מספר הסיפורים, ואני נזכרתי שהוא בעצם אליהו נאוי שלימים נעשה ראש עריית באר שבע.
תודה
הספור הזה דומה אולי לסיפוריו אבל לא ממנו שמעתי אותו
תודה על התץחסןתך והמידע שהוספת
ובכדי להראות גם חוכמה יהודית הינה סיפור נוסף :
שני ערבים עולים לטיסה מלונדון. אחד מהם מתיישב ליד החלון והשני מתיישב לצדו במושב האמצעי.
ממש לקראת ההמראה מתיישב יהודי קשיש במושב השלישי שליד המעבר. לאחר ההמראה חולץ היהודי את נעליו, מניע את בהונותיו ומתקין עצמו למנוחה, כאשר הערבי שיושב ליד החלון אומר לו "סליחה, אני רוצה לצאת לקחת קולה".
"אל תטרח" אמר היהודי, "אני יושב במעבר. אני אביא לך את זה".
איך שהיהודי קם והולך לכיוון המטבח, מרים הערבי נעל אחת של היהודי ויורק לתוכה.
כשחוזר היהודי עם כוס הקולה אומר הערבי השני "זה נראה טוב, גם אני רוצה אחת".
שוב הולך היהודי בצייתנות ומביא כוס קולה גם לערבי השני, ואולם בעוד הוא הולך למטבח יורק הערבי השני לתוך נעלו השניה של היהודי.
כשחוזר היהודי עם כוס הקולה השניה יושבים שלושתם במקומותיהם וממשיכים ליהנות מהטיסה.
כשנוחת המטוס ביעדו מחליק היהודי את רגליו לתוך נעליו ומייד מבין מה קרה.
"למה זה צריך להיות ככה?" שואל היהודי. "כמה זמן תימשך הלחימה הזו בין העמים שלנו, השנאה הזו, האיבה הזו, היריקה הזו לתוך הנעליים וההשתנה הזו לתוך הקולה? מתי כל זה ייפסק?".
תודה על הבדיחה
תודה על התגובה
אליהו נאווי שהוא דאוד אל נטור סיפר את סיפוריו ברדיו בשנות ה60
הסיפור הזה היה נפוץ בין הערבים בגליל
ולא זכור לי שאליהו נאווי סיפר אותו ברדיו זה לא מקורי שלי כשם שזה לא מקורי של נאווי אם סיפר אותו ברדיו כי כל סיפורין היו מהפולקלור הערבי
תןדה על התגובה
והבדיחה של הדס
תודה