סיפר חייה של אשת החינוך מאשה שוורץ

סרטון על תוכנית גלי צה"ל "אחיעד" בהגשה משותפת של נבט  סווירי- שוורץ ואביב לוקס 
סיפור חייה של אשת החינוך  מאשה שוורץ 
 
בסוף השבוע הלכה לעולמה בגיל 84 המורה והמחנכת הוותיקה והמוערכת מאשה שוורץ ממקימות מושב צפריה.במלחמת לבנון הראשונה שכלה את בנה סגן כתריאל שוורץ.בתה נבט סווירי :אמא לא התאוששה מנפילת הבן."שברון הלב הוביל להידרדרות גופנית במדרון חלקלק"
 
מאת:אלי אלון
בסוף השבוע הלכה לעולמה המורה והמחנכת מאשה שוורץ  מראשוני חברי מושב צפרייה. בת 84 הייתה במותה. הלווייתה יצאה (22.6.14) מביתה שבמושב צפריה  לכיוון בית הכנסת המקומי ומשם לבית העלמין קריית שאול בתל אביב שם הובאה קבורה בחלקת ההורים השכולים לא הרחק מקבר בנה סגן כתריאל שוורץ ז"ל שנהרג  במלחמת לבנון הראשונה .
 
פרקי חייה 
 
מאשה נולדה בפולין בשנת 1930.היא  ניצולת שואה, עלתה לארץ בשנת 1948.כאן  נישאה לאנשל שוורץ אף הוא ניצול שואה. השניים הקימו ביתם במושב  הדתי  צפריה השוכן לא הרחק מהישוב אור יהודה ונימנו על ראשוני המושב. לשנים נולדו שני ילדים הבכורה נבטה (נבט) והבן כתריאל.


מאשה עם ילדי כיתה ד בבית הספר הדתי במושב חמ"ד עומד משמאל  מנהל בית הספר אברהם אביר 
 
מורה מוערכת ונערצת  על ידי הורים ותלמידים
במשך עשרות שנים שימשה  מאשה כמורה ומחנכת בבית הספר המשותף למושבים חמ"ד וצפריה וכן ביתי ספר  בבית- דגן ועוד  ולימדה וחינכה מאות תלמידים. מכריה ותלמידיה מספרים על אשה אצילית  ומורה מוערכת  על ידי הורים ותלמידים. איכפתית ומסורה לתלמידיה .
 
לפני  שנים  פקד את מאשה שוורץ ואת בני משפחתה  אסון כבד בנה  סגן כתריאל שוורץ נהרג במלחמת לבנון הראשונה. כתריאל שוורץ  נולדבשנת 1962 למאשה ואנשל שוורץ   גדל והתחנך במושב צפריה .היה ילד בעל שמחת חיים הוא אהב חברים ,ספורט ,רכיבה על סוסים  נהיגה בטרקטור  ועבודה בשדות החקלאיים היה בוגר ישיבת בני עקיבא בנתניה.כתריאל היה אהוב על הכל .איכותי ואציל נפש . בצה"ל שירת כקצין שריון .בתאריך 6 ביוני 1982  במלחמת לבנון הראשונה  בהוביל את כוחות השריון והצנחנים בגזרה המערבית של לבנון.ליד העיר צור  חשוף בצריח הטנק,  נפגע מירי צלף   והוא בן 19.5 בלבד בנופלו .
 
 
 .מספרת בתה של מאשה שוורץ  נבט ( נבטה) סווירי שוורץ תושבת העיר שוהם:  "אמא לא התאוששה.מנפילתו של  כתריאל . שברון הלב הוביל להתדרדרות גופנית במדרון חלקלק " .  ימים ספורים לפני מותה השתתפה מאשה באזכרה השנתית לזכר בנה סגן כתריאל שוורץ ונפגשה עם בני משפחה וחבריו של כתריאל. זמן קצר לאחר האזכרה נפטרה ככל הנראה מאירוע לב. 

מאשה שוורץ הותירה במותה בת ,נבט (נבטה)  שוורץ סווירי עובדת משרד החינוך  וכאמור תושבת הישוב שוהם. ארבעה   נכדים.שלוש אחיות :טובה שרייבר,שרה שפרינגר,ברכה דבורץ ואח שרגא ויינגרטן. 
הבת נבט מספרת  כי קראה לבנה הבכור בשם הסמלי אחיעד   (שילוב של המילים אחי ולעד),לזכרו של אחיה כתריאל ז"ל .נבט שוורץ סוורי השתתפה בעריכת ובהגשת תוכנית רדיו בשם   "אחיעד" ששודרה בגלי צה"ל. התכנית זכתה בפרס מפקד גלי צה"ל לשנת 2011. 

    כתריאל שוורץ עם אחותו נבטה שוורץ (נבט סווירי)

דברי הספד בהלוויתה של מאשה 
בהלוויתה של מאשה נשאה דברי הספד מרגשים הבת נבט וכך אמרה:  
 
אמא.אמא שלי.
אמא שלי השתייכה למה שאנו נוהגים לכנות "דור הנפילים שהקים את המדינה". היססתי אם להשתמש במונח הזה, כי אמא תיעבה קלישאות, ואני בעקבותיה. וחוץ מזה אמא שלי לא הייתה נפיל, אלא אדם רגיל שהשתדל לחיות ולפעול על פי הערכים שהאמין בהם.
אבל כמי שהייתה לצידה וראתה כיצד התמודדה אימי עם הפגעים האישיים והמשפחתיים שנחתו עליה בזה אחר זה, ואיך לא ויתרה ולו לרגע על ערכיה ועקרונותיה, אין ספק כי היא ראויה להערצה.
לאחר ששרדה את זוועות המלחמה והשואה עלתה עם משפחתה לישראל, התאהבה בשפה העברית והחליטה למצוא את יעודה בחינוך והוראה.
היום זה נשמע מוזר, אבל לנו כילדים זה היה מובן מאליו שאמא מבקרת בבתי התלמידים בבית דגן, ושהם מגיעים אלינו הביתה בשעות הצהריים כדי לקבל ממנה תגבורת לימודית. לעיתים גם הייתה מגייסת אותי לשבת עם תלמידיה על מנת לתרגל איתם קריאה וכתיבה. פעמים רבות היו מגיעים אלינו בשבתות בשעות אחר הצהריים ילדים שביקשו לבוא ולבקר את המורה מאשה, לשוחח איתה ולשמוע דברי עידוד, מילים חמות ולקבל ממתקים. ההיכרות שלה הייתה לא רק עם התלמיד אלא עם כל המשפחה המורחבת. ידעה כי ההוא זקוק לבגדים, ההיא לשולחן כתיבה, האחר לאוזן קשבת, ודאגה לגייס ציוד ולהעביר בצנעה לכל משפחה את הנדרש.
 
היא לא דיברה על עזרה לנזקקים, היא פשוט עשתה זאת.
 
באחד הימים אמא בחנה את נעלי הספורט שלי ושאלה איזה מספר אני נועלת. כשתהיתי על פשר ההתעניינות הסבירה כי בקופת חולים היא שוחחה עם עובדת הניקיון שנעלה נעלים קרועות. היא צריכה נעליים נוחות ובדיוק כמוך נועלת מספר 38. ניסיתי לומר לה שהנעליים שלי חדשות אבל מיד היסתה אותי ואמרה "אז תקני עוד זוג חדש, ותהיי מאושרת שאת יכולה להרשות לעצמך".
 
יש עוד המון סיפורים בסגנון. אמא ואבא שלי היו עמותה בלתי רשמית של שני אנשים שפשוט ידעו להסתכל סביב ולראות מה האחרים צריכים. הם לא ידעו לחשוב על הצרכים שלהם, כי תמיד ראו שהאחרים היו צריכים יותר, ולהם יש ברוך השם הכל.
 
לאמא הייתה חיבה מיוחדת לשפה העברית. תמיד ביקשה שאעדכן אותה בחידושי השפה ושאדפיס לה גם מילים בסלנג. היא דיברה כאילו זה עתה יצאה מהאקדמיה לשפה העברית. באחד האשפוזים הרבים שלה, נאלצה לשכב כמו "הזקנה במסדרון", פנתה לאחות כח עזר שלצידה וביקשה בשקט: "הואילי נא להניח הכר למראשותי". האחות פנתה אלי במבט תמוה ושאלה באיזו שפה אימי מדברת.
 
 
אמא ואבא היו הדבק של המשפחה המורחבת. כולם תמיד אהבו להיפגש אצלם במושב. יושבים על הדשא, משוחחים, מתעדכנים ומקשיבים. לא חשוב אם אתה חילוני, דתי או חרדי. אין צורך לצלצל מראש, לא צריך להודיע, פשוט תבוא ותגיע. כל יום וכל שעה זה בסדר.
גם כאשר שאלו אותה מתי נוח להגיע, השיבה כי בכל זמן ועת כולם רצויים. היא ממילא בבית כל היום. להיפך, אם אתה משקיע מחשבה וזמן וטורח להגיע, היא רואה בכך כבוד וזכות גדולה.
 
 
הורי תמיד ראו את האדם שמולם, ואף פעם לא את עצמם. פשוט אנשים נטולי צרכים.כן, היה להם צורך אחד – הצורך לתת ולהעניק ללא צורך לקבל משהו בתמורה.
 
לא פלא שכולם אהבו אותם. ברבות השנים אמרתי שאמנם נותרתי בת יחידה, אך לא הרגשתי כך. קרובי משפחה וחברים רבים אהבו לפקוד את הבית ולשבת עם מאשה ואנשל. בצעירותם זה היה ברור יותר, אך גם בשנים האחרונות כשאמא כבר בקושי ראתה, בקושי שמעה, בקושי תפקדה, אנשים דלגו על כל הקשיים והקפידו להגיע בהרבה אהבה ומסירות.
 
מה ששבר אותם היה האסון הקשה עם נפילת הבן. כאשר כתריאל נהרג במלחמת לבנון אמא לא התאוששה. שברון הלב הוביל להתדרדרות גופנית במדרון חלקלק.באחד האשפוזים החוזרים והנשנים עיין הרופא בהיסטוריה הרפואית שלה ושאל: "גברת שוורץ, מה אין לך?", והיא השיבה בחיוך: "אין לי שיניים".
 
 
הייתה לה פילוסופיית חיים מאוד מיוחדת ופרקטית. מדי פעם בביקורים חפוזים שלי אמרה כי היא שמחה שאין לי מספיק זמן בשבילה. מישהו אחר אולי היה נעלב, אך אני הלוא כבר הכרתי את צורת החשיבה המיוחדת שלה. היא הסבירה כי אשה בגילי שיש לה יותר מדי זמן לשהות עם הסבתא סימן שאין לה עבודה מעניינת ומספקת ואולי גם הבית והמשפחה לא בסולם העדיפויות. היא נהגה לזרז אותי לחזור הביתה. וכאשר אמרתי שאני רוצה להיות איתה קצת יותר, השיבה כי יותר חשוב שאתן זמן איכות לנכדים שלה.
 
למרות שכבר שנים רבות סבלה ממוגבלויות גופניות מאוד מורכבות תמיד הקפידה להיות מעורה בחיי הנכדים. בעזרת המטפלת המסורה רותי הייתה מכינה בכל שבוע מטעמים מיוחדים האהובים על כל אחד מהם.
 
תמיד הקפידה להיות מעורה גם במתרחש. האזינה לחדשות, קראה עיתונים, וניהלה דיונים פילוסופים על מהות החיים וההתרחשויות בארץ ובעולם. ביום שני האחרון, לאחר התקף לב קשה, מיד כאשר יצאה מצינתור היא כלל לא שאלה על עצמה, אלא שאלה אותי שתי שאלות: האחת- מה שלום המתוקים שלי?, והשניה – מה קורה עם החטופים, שהרי כל היום לא שמעתי חדשות.
צחקתי ואמרתי לה שאם זה מה שמטריד אותה כעת, היא ממש לא צריכה להישאר בטיפול נמרץ אלא להצטרף לצוות הקבינט הבטחוני.
 
אמא שלי היקרה והאהובה,
השבוע האחרון היה עבורך שירת הברבור.
הספקת להגיע לאזכרה של בנך אהובך כתריאל ולפגוש הרבה בני משפחה, מכרים וחברים אהובים.
ביום שישי האחרון עוד הספקת לפגוש, לשוחח וליהנות מארבעת נכדייך האהובים.
וכעת, אחרי שהשלמת את מעגל הפרידה הרשית לעצמך לעצום עיניים ולהיפרד באמת מכולנו.
את מן הסתם תגיעי לעולם שכולו טוב ותפגשי את כתריאל ואבא,
ואנו נישאר כאן עם הרבה מחשבות ועם המטען התרבותי והערכי שספגנו ממך,
נדבר רבות על אחדות המשפחה שכל כך הייתה חשובה לך,
נדמע ונחייך, ניזכר ונדבר
עם הרבה הרבה אהבה וגעגוע אלייך.
נבט
 
 
כתבות נוספות של כותב זה:
 
 סגן כתריאל  שוורץ  ממושב צפריה -סיפור חיו