האהבה. הנדיבות. החמלה .והרחמים.
חכם זקן הגיע לעיר, המונים התאספו כדי לשמוע אותו. הם נדחקו בכיכר העיר שם נשא הזקן את דבריו בפני הקהל הצמא. הוא דיבר על משמעותה של האהבה,
הוא הטיף לחמלה, השמיע דברים במעלת הרחמים, פתח את הלבבות לנדיבות, והרבה להרצות על גמילות חסדים.
'תהפכו את עולמנו לטוב יותר, למתוקן יותר' התחנן הזקן.
היה שם בין המוני האנשים איש אחד פשוט, הוא לא היה חכם, גם לא עשיר, הוא היה עובד כפיים פשוט, ודבריו של החכם הזקן עשו עליו רושם עמוק.
הוא הרגיש שהוא חייב להזמין את הזקן לביתו, הוא חייב להגיד לו מה הוא מרגיש כלפיו, להביע בפניו את הערכתו העמוקה.
נכון, הוא יודע שהזקן יסרב, שהוא לא יסכים לבוא אל ביתו של איש פשוט כמוהו, אבל הוא חייב להגיד לו את מה שהוא מרגיש.
הוא המתין עד שילכו כולם, שהקהל התפזר, ואז ניגש אל הזקן וברעד קל ביקש: 'אני יודע שזה לא מתאים, אבל מאד אשמח אם אדוני יבוא להתארח אצלי!'.
הוא הופתע. הזקן השיב בחיוב: 'תכין את הכול, אני אבוא!'
האיש מיהר לביתו בשמחה כשליבו מוצף ברגשות עזים. 'הזקן יבוא, הזקן יבוא' מילמל לעצמו בהתרגשות תוך כדי שהוא שופת את הסירים על האש, קוצץ את הירקות מטבל את הבשר, מכין את הלחמים והעוגות. לא היה מאושר ממנו.
בעוד קדירת הבשר מבעבעת על האש, רץ האיש לחנות הבגדים, וקנה שכמיית צמר קשמיר איכותית ומחממת, הוא תכנן להגיש אותה כמתנה לזקן.
הוא חזר הביתה והמתין.
דפיקה בדלת. רעד בלב. אבל לא, זה לא היה החכם. הייתה זו אישה זקנה שביקשה עזרה. היא מסתובבת כבר יומיים רעבה, היא רק רוצה פרוסת לחם.
האיש התאכזב, הוא חיכה לזקן.
אבל הוא פתח את לבו, והושיב את הזקנה על הכסא שהכין לחכם הזקן, הוא נתן לה לאכול מלחמו, מילא את צלחתה בבשר וירקות מבושלים. הזקנה אכלה ושבעה, דמעות של הכרת תודה נצצו בעיניה.
הוא ליווה אותה אל הדלת ברגשות מעורבים. כל כך חיכה לזקן. עכשיו יתחיל לבשל שוב. ושוב דפיקה בדלת, ורעד בלב.
אבל גם זו לא הייתה הדפיקה שכל כך חיכה לה. הייתה זו חבורת נערים עליזה. 'הלילה', הם הכריזו, 'מתחתן חבר שלנו, הוא יתום ועני, אין מי שיעזור לו, אנחנו אוספים דברים לחתונה, אולי יש לך עוגה או עוגיות?'
. נאנח האיש באכזבה, אבל ניגש לתנור בחמלה, הוציא את העוגות והמאפים ונתן אותם בידיהם של הנערים. 'שיהיה במזל-טוב', לחש ונאנח שוב.
ושוב דפיקה בדלת. ילד קטן ורועד מקור. הוא יצא לשחק ולא שם לב לשעון. ועכשיו קר וקפוא והוא צריך לצעוד עד לקצה השני של העיר. הוא מבקש משהו להתעטף בו. רחמיו של האיש נכמרו, הוא הוציא את שכמיית הצמר היקרה ועטף בה את הילד הקופא מקור.
לבו התחמם קמעה אך האכזבה מלאה את ליבו.
הוא בוודאי עסוק הזקן, אמר בליבו, בטח יש לו דברים חשובים יותר לעשות, ניחם את עצמו והלך לישון.
בשנתו ראה את החכם הזקן ופניו מאירות.
'חיכיתי לך!' אמר לו האיש,
'חיכיתי ולא באת!
רציתי להיות אתך ביחד!'.
'היית, גם היית', אמר הזקן, 'האם לא הרגשת אותי כשערכת שולחן לאותה זקנה?!
האם לא חשת בקרבתי כשהענקת את העוגות והמאפים כדי לשמח את החתן היתום?!
האם לא חברת אליי ברוחך בשעה שעטפת את הילד בשכמיית הקשמיר?!
גמילות החסדים, האהבה, הנדיבות, החמלה והרחמים. אלו הדברים שבהם אדם צריך להיתחבר אליהם.
בא במייל
כשהוא ספר ועד היום הוא מאמין שאכן, באותו רגע חולשה סבא ניצב מולו ומנע ממנו מעשה שהיה מתחרט עליו.
תודה לך על תגובתך