חשבתי וחשבתי.. איזה מעשה טוב עשיתי בימי חיי

סבתא שלי מצד אבא. אמו של אבי. חיתה עד גיל 95.

סבתי ילדה 11 ילדים. ביניהם 10+11 היו תאומים.

סבי היה רב. הם עלו מבולגריה. מענין. אף בבולגריה היו יהודים. דתיים. רב.

גרנו במושב.

מתוך 11 ילדיה גרו איתנו במושב והיו בעלי משקים 5 ילדים. ביניהם אבי. הורי.

בשעות הפנאי נהגו במושב לשחק רמי. כמעט מדי יום, למעט חמישי ושישי, היו נאספים/ות, באחד הבתים ומשחקים רמי. דודי ודודותי, ואחרים. שכנים וידידים.

אבי לא שיחק. אמי כן.

אבי טיפל בבעלי החיים, היו לנו סוסה, אתון, פרות, תרנגולות. כלב. והרבה חתולים.

לא היה בילוי אחר. לא היתה סיפריה, לא היה קולנוע, לא היה מועדון. אפילו רופא הגיע פעם בשבוע ואחות פעמיים בשבוע.

הם היו מתלבשים ליציאה. מתקשטים, מתאפרות, עונדות תכשיטים, נעלי עקב ויוצאות לקלפים. קלפים במלעיל.

את סבתי הזקנה מאד, לא צרפו למשחקיהם. היא נשארה תמיד בדד. 

סבתי התגוררה אצל דודי, המבוגר מבין כולם. אשתו, דודתי טיפלה בה טוב מאד. יחסה היה ראוי לציון. אני זוכרת שכילדה קטנה התפעלתי מיחסה הנדיב של דודתי אל חמותה.

לרוב דודי ודודותי היו ילדים. למעט דודה אחת שהיתה עקרה. לדודתי  זו היה כלב. קטן. פודל. לבן. כל הילדים קטנים כגדולים עסקו בעינייניהם, כמו המבוגרים. שיחקו, הכינו שיעורים, חברו לחבריהם.

רק אני ישבתי עם סבתי הזקנה. שוחחנו, שיחקנו בקלפים. שיחקנו רמי. פוקר.

כשהתחלתי ללמוד בבית הספר התיכון, היה עלי לנסוע לחיפה. למדתי בבית ספר מקצועי לבנות, יום הלימודים היה ארוך ולא הגעתי למושב לפני 5 בערב. לפעמים שש בערב.  בחורף הרגשתי כמו באמצע הלילה. 

המרחק מתחנת האוטובוס על כביש 4 ועד ביתנו היה כקילומטר וחצי. ביתה של סבתי היה באמצע הדרך.

תמיד, בכל יום, נכנסתי קודם אל סבתי. ישבתי איתה, שוחחנו. היא סיפרה לי את תולדות משפחתנו, בחוץ לארץ ובארץ. את הקורות את כל ילדיה. מפיה למדתי סיפורים משפחתיים שאיש לא טרח וסיפר. לפעמים הכנתי לה קפה שחור והגשתי לה עוגיות מעשה ידיה של דודתי, כלתה. ובכל יום ויום שיחקנו בקלפים. בדרך כלל רמי.

כשסבתי נפטרה הייתי בת עשרה. אולי 15 אולי 16. אמי אמרה שנהוג לבקש סליחה מהמתה. הסתכלתי על אמא והשבתי לה. אין לי מה לבקש סליחה. אני אהבתי את סבתא שלי. ביליתי איתה כל רגע. בכל יום באתי קודם כל לבקר את סבתי. שיחקתי איתה בקלפים. בימי חול ובשבתות וחגים.

בעת שאתם השארתם אותה לבד, בגלל ריח של פיפי. ריח קלוש, אני לא סלדתי ממנה. ההיפך, הריח הקלוש היה חלק מסבתא שלי האהובה.

אין לי מה לבקש סליחה.

אני הייתי בסדר.