הרגלים מגונים

<p>רגש האשמה הזה מוכר לי.אני גם יודעת כבר,חקרתי עצמי,מניין הוא נובע.ואז אני אומרת לעצמי:זה לא יחזור,אבל הסדר והבגדים הלא מקופלים,או הניירת,הם לא יברחו.אז הבה אעשה מה שעלול לחלוף ולא יחזור וכשאשוב,הכל יחכה לי ואסדר הכל במועדו.לאחרונה התחלתי לפעמים לשמוע בקולי.</p>

<p>מסכימה אתך ואפילו משתדלת לנהוג כך לפעמים,לעשות ריסטרט.</p>
<p>כמה נכון וכמה חשוב,לבחור כל רגע מחדש,לשנות זוית...</p>
<p>ולא לתת להרגלים להשתלט עלינו.</p>

<p>אין שום תועלת לא ברגשי אשמה ולא בדאגה עקרה שהענם עוית של הרגש.</p>
<p>גם " חוסר מעשה"- הינו מעשה לעתים עדיף על עשייה כפייתית כמו טורבו.</p>
<p>ולעניות דעתי יש ברכה גם בפסק זמו ממה שצריך לעשות כביכול.</p>
<p>ולפעמים משעימום צומחת ברכה. כמו למשל עשייה של משהו חדש. כביכול יש מאין.<img src="http://www.motke.co.il/tinymce/plugins/emoticons/img/smiley-undecided.gif" alt="undecided" /></p>

<p>שבתי לקרוא תגובתך לתגובתי(זה שתדעי שקוראים מה שאת מגיבה למגיבים)ונוכחתי לשאת עפיפונה ואני תמימי דעים.למרות שאת חרוצה ואף אני כך.אני בטוחה שגם עפיפונה.אגב,באחד מספריו של לפידנו האוצרי,קראתי שפעם הוא מצא את אמו (הסופרת,כידוע לך) יושבת במטבח ובוהה באוויר.שאל אותה מה היא עושה.ענתה לו שהיא עובדת. זה לדברי עפיפונה.כותבים באמת צריכים לפעמים להפסיק &nbsp;ולחשוב.אם כי אני בטוחה,שכמוני,את בודאי גם חושבת על דברים אחרים כשאת עוסקת בתיקתוקים של הבית.</p>

<p>אך הלוואי שהייתי יכולה ליישם את האמת הזאת,רגע רגע בחיי.</p>
<p>השתפרתי למדי בשנה האחרונה,מעצם היותי בפנסיה, שזמני יותר בידי, בוהה ומתחרדנת בשמש בגינה,ומקשיבה לליבי...ולמוזיקה...ומתמכרת לגמרי ל-to be...ונכון,מהמקום הזה מגיעות ההפתעות הכי מרגשות...</p>

<p>שאנו קוראים את כל השרשור,זה החלק הכי מעניין לטעמי, הדיון שמתפתח...יותר מזה,יש כאן אפילו סוג של ביבליותראפיה.אנו לומדים על עצמנו,מתוך תגובותינו לתגובתם לתגובתינו...יש כאן תהליך מאוד מרתק. זה מעניין למשל לראות שאנו הנשים הרבה יותר מזדהות עם מה שכתבתי,ולא בכדי,המחויבות שלנו לבית ולכל הכרוך באחזקתו...ולכן,התפתחנו,וזזנו משם,הבנו שצריך להרפות...</p>

<p>הילדים שלנו,זאת ה מ ת נ ה. הם הסיבה והמניע והכוח והחשק להרבה דברים בחיינו. והס"ופש הזה,כשלא הגיעו,התקשתי לאסוף אנרגיות.אבל בסוף,תקתקתי,וזה שהתבטלתי קצת ממש לא גרע,ההפך.שתהה שבת מקסימה.</p>

<p>משהו בי מתרחש.</p>
<p>זוכרת אותם ימים בהיות ילדיי קטנים</p>
<p>הכפייתיות של הניקיון הייתה בצמרת הסולם.</p>
<p>שנים חולפות, הגוף מתעייף, אמנים הרצון</p>
<p>נשאר, אך מתחילים להשלים עם האנרגיות</p>
<p>הנמוכות ומתחילים קצת קצת להעלים עין</p>
<p>ופתאום מופתעים כי החיים ממשיכים גם</p>
<p>אם העין צופה במעט אבק, או התריסים אינם</p>
<p>נוצצים ומאפשרים לגוף ולנשמה לעסוק בנושאים</p>
<p>אחרים המעניקים סיפוק.</p>

<p>כל כך מדוייק התאור שלך.אם יכולנו להעביר את המסר החשוב הזה לנשים צעירות...גם אני הייתי כזאת, להיות מושלמת.כמה טפשי,כמה חבל.משהו בגידול שלנו, הנשים, כל כך משדר לנו מהיותנו &nbsp;קטנות,שזאת חובתנו. לשמחתי ,הדור הצעיר כבר יותר שוויוני בעניין הזה.נכון,אפשר להרפות ולהנות ממה שאנו אוהבות,ושכיף לנו לעשות.</p>
<p>לא בכדי גברים לא מתחברים כאן לנקודה הנשית,שבשיר הזה.</p>

<p>הפוסט של רחל מדבר על משהו דומה. הדפוס הטבוע בנו, לפחות אלו שחיים במערב, להשיג,להגיע...להיות מכוון מטרה,ולשכוח במרוץ המטורף הזה להנות מהתהליך,להתעכב ולהתבשם מרגעים שיש בהם משמעות מעבר לתוצאה.אני בפוסט שלי התייחסתי לרגע מסויים והתחושות שהתלוו אליו.</p>