הסופר עלום השם

הוא ישב קצת שפוף, במסעדה בה היו מפוזריםכמה כסאות ושולחנות עטפות במפות משובצות, דרגשים מפוזרים, כמה פוסטרים צבעוניים מודבקים על קירות בהירים, ומנורות חיוורות משתלשלות מעל התיקרה. הברקע נשמעה מוזיקה חרישית ומרגיעה. נועצת אני את מבטי באיש השפוף, היושב באחד השולחנות הצדדיים. הרים את עיניו ומבטינו הצטלבו, ניגב את משקפיו המהביליםמהמרק החם. העינים שראו כל כך הרבה, התאוו שמחו וחוו, הביטו במבט נוגה, קצת עייף, בן כמה הוא? 75 או 80, אולי. שיערו דליל כסוף, נראה איש אפרורי, שלא מושך מבט שני, ונבלע בין ההמון הסואן, אך לא הוא איננו אלמוני, הוא סופר מוכר ומאד נקרא. זכורני שקראתי את אחד מספריו,וגמעתי בשקיקה את דפיו. הוא הגיע לניויורק בשנת1951, לאחר שלחם במלחמת השחרור. בתקופה שבישראלים לא גילו את הארצן\ות שמעבכר לים. לא היו לו חמישה דולרים רצופים בכיסו. אך איזו חוויות צבעוניות הוא חווה, הרפתקאות ומעשי קונדס צבריים תיאר בספרו את המקומות בהם היה, את האנשים הצבעוניים והמקוריים אשר פגש,ביניהם נגני ג'אז ובלוז, ביקר במוזיאונים גלריות, מסעדות ובתי קפה. ולכל התיאורים הללו הוא מתחבר מעביר זאת עם הרבבה צבע והומור, צוחק על עצמו לא מעט. אחת מהאנקדוטות שהוא מספר, יום אחד אני וחברי גנדי רצינו לראות את הופעתה של ג'ודי גרלנד. מה עושים? התחזינו לפועלי במה, הרמנו קרש ארוך על הכתף, וכך השתחלנו אל תוך האולם, וןראינ ו אחלה הופעה. לפני שהתחלתי לכתוב ציירתי, מישהו התלהב כל כך מהציור, הוא שילם 200 דולר, בתחילת שנות החמישים זה היה הון.. הזמנתי את חברי לארוחה כיד המלך,שתינו ויסקי. נכנסנו למונית ואמרתי לנהג סע, לאן? הוא שאל.סע בלי מטרה, הסתובבנו כל היום, וכך הכרתי את ניויורק טוב יותר הזמנתי את הנהג לארןחה ולשתייה ונתתי לו טיפ הגון, הוא חיבק אותי בהתרגשות. לא אהבתי לצייר, המשכתי בכתיבה, עבדתי בעבודות מזדמנות, מילצרתי גם בבתי קפה. אמנים סופרים ומשוררים, שידעו ימי עדנה רבים, והיו במוקד תשומת הלה, האם מסתגלים הם לשבת בקרן זווית כעלומי שם? כאשר התהילה חולפת, והתהילה לעולם איננה ברת קבע.