מעבורת חלל

שבעה אנשים יצאו במעבורת לחלל, ביניהם אשה אחת אזרחית אמריקאית. ראשונה שטסה לחלל. זה קרה ב-28.11.86, מבין מאות מורות שסוננו בהקפדה, נבחרה כריסטי מקוליף מורה למדעי החברה, תוססת אנרגטית, בעלת אומץ רב, כזו מורה שכולם אוהבים. מאות אנשים עמדו למטה, מביטים מרותקים אל המעבורת הממריאה לכבוש את החלל. שבעים ושלש שניות עברו, והבלתי יאמן קרה, המעבורת התפוצצה, להבות אש חרצו לשון, ועשן היתמר אל על. דממת זעזוע השתררה, רגעים קפואים, אף אחד לא דיבר ולא זז, ההלם היה גדול. מעבר לתחושה הכבדה ששררה במקום, לפני רגע הם היו גיבורים, וכעת הם אבק אדם. היתה גם תחושה שהטכנולוגיה החדישה נכשלה. אני מנסה להיכנס לראש של האסטרונאוטים, בודאי לוקחים הם בחשבון את הסכנה שבמשימה, אך עושים זאת בלב שלם למען הקידמה ולמען ארצם. גם פטריוטים גם אמיצים, בעצם אי אפשר להפריד בין שתי תכונות אלו. בערב הופיע רייגן בטלויזיה ואמר, נעמוד דקה למען גיבורנו. המשיכי אמריקה להמריא אל הכוכבים כך אמר. ואכן אמריקה ממריאה וממשיכה בחקר החלל.