הכומר בונהופר
הכומר בונהופר היה גבר נמרץ, זקוף, חזותו נקיה, ומאחורי משקפיו עיניו חמות ונבונות. זו היתה גרמניה של אלף תשע מאות שלושים וארבע. ההתחלה היתה בגירוש יהודים. לאחר מכן יהודים נעלמו, ואז החלו המחנות, עבודות הכפיה, הפרעות וההשמדה ההמונית. תהליך שהיה משומן היטב. את הכומר ליוו לבטים רבים, את היטלר הוא ראה כשטן. להרוג את היטלר זה נוגד לדת, להשאירו בחיים, להוות חלק מבית החרושת למוות, ולהיות חלק מכל הזוועות הנוראיות, שמאז האיקויזיציה בספרד לא ידע העולם. ההתעללות הנוראה ביהודים, התלבטותו היתה רבה. ככל שהמצב החמיר הוא הבין שאין דרך אחרת. היו לו קשרים רבים והוא ניצל זאת.נרתם הוא למשימה של העברת מידע לארצות הברית. הוא ניסה בעזרת האנשים שגייס, להתנקש בחיי הפיהרר, כל הנסיונות כשלו, היטלר שרד את כל הפעמים, ואמר בלא מעט גאווה אלוהים שומר עלי. בהתנקשות האחרונה נפצע היטלר בידו וברגלו, כמה אנשים שהיו מסביבו נהרגו. הוא ציווה על אנשי האס.אס. לחקור מי עומד מאחורי ההתנקשות. כאשר עלו החשדות בקשר לבונהופר, הוא נשלח לכלא, ושהה שם שמונה עשר חודשים. בכלא כתב שירה ומכתבים רבים לא איבד תקווה וחי בין מכתב למכתב. כתב להוריו, וגם לארוסתו אשר היתה ממשפחת האצולה, גילה היה שמונה עשרה אביבים, בעוד שבונהופר היה גברבן שלושים ושבע. כאשר תכפו ההפצצות וברלין הפכה לעפר ואפר, הנצחון נראה באופק. הבין הפיהרר שכלו כל הקיצין והא עומד בפני תבוסה מוחצת. אזתן פקודה להומיא את כל האסירים להורג. האסירים היו מפוחדים, בונהופר ללא לאות הרגיע עודד וניחם. בונהפר כרע על ברכיו והתפלל בלהט כה רב, עטוף באמונתו הרבה, אמונה זו מעטפת נפלאה. הוא עלה במדרגות הגרדום בשלוונה, באומץ, ובזקיפות קומה, מילותיו האחרונות היו אני מתחיל את חיי החדשים. רופא הכלא התרשם מאד מפרידתו מחייו. במשך חמישים שנה לא ראיתי אדם המקבל את המוות בהשלמה, באומץ, ובאמונה כה רבה גם ברגעים שהעולם חשוך ואפל, תמיד ישנן אלומות אור בדמות זו או אחרת. המסקנה המתבקשת היא שהאמונה באל, אלוהים, ישו, מוחמד, בודהא מזככת ועוזרת ברגעים הקשים והנוראים ביותר.