המשורר המיוסר מיתוס?

דימוי המשורר המיוסר הדיכאוני והסגפן, יושב בחדר בעלית גג עם עששית בקור מקפיא. כותב ונושא על כתפיו הצנומות את מסע סבל העולם כולו. אלו היו תקופות שנמוגו. (אם כי נזכרת אני במשורר דוד אבידן, שסיים את חייו בחולי, בעוני ובחוסר כל.) להיות אמן שבע , איננו אומר שאיננו קיים הרעב הפנימי, רעבון הנפש רעבון הנשמה, רעב לתכן לרוח ולא לחומר. לעיתים קרובות היו הם חסרי פרוטה, אך מעולם לא היו עניים,היו הם עשירים ברוח, בדמיון, ובחזון. ואן גוך כתב לאחיו תאו, מה אני בעיני רוב האנשים? איש תמהוני, אפס, אחד שאין לו ואף פעם לא תהיה לו עמדה בחברה. בקיצור נחות שבנחותים.(כמה טעה האיש) בסדרצ גם אם הם צודקים, ארצה להראות בעבודותי מה נמצא בליבו של איש תמהוני זה. חי בפרישות, סבל ממצוקות חומריות,אוכזב מנשים, מהכנסיה, ומאי הכרה ביצירותיו. האש בערה בעצמותיו, הוא ביטא את היופי גם בבקתות העלובות ביותר ובפינות המזוהמות ביותר. מעולם בשום פנטזיה או חלום לא תיאר שלאחר מותו ימכרו תמונותיחו במיליוני דולרים ולא רק יזכה בהכרה אלא גם בהערצה גלובלית. את הא ומנים מאפיינת בדרך כלל ההתרכזות בעצמם, סובלים הם מחרדה, וממצבי רוח. הערגה והכמיהה לתשומת לב ולהערכה, רגשות אלו נמצאים אצל כולנו אך הם רדומים חלק מהזמן, ואילו אצל האומנים הם פועלים מרבית הזמן אומנים הם ילדים בנבכי נשמתם, וקהל הצופים הו אה ברומטר למצב רוחם.