ארץ שכולה

האם יש עו עם בעולם, המתמסר לכאב ולשכול כמו העם שלנו? האם יש ארץ כה מדממת וכואבת כמו ארצנו המדושנת בדם. השכול אצלנו לעוןלם אינו מת , אנו מחיים אותו כל שנה בימי הזכרון, בימי השואה, וחושבים עליו כל ימות השנה. מתחברים עם השכול והיגון פעם בשנה. האם זה מה שאנחנו רוצים? להתחבר לכאב הקולקטיבי , או שמחפשים אנו משהו יותר ביקורתי ונוקב? המפקדים הבכירים עושים את חשבון הנפש על ששלחו את הבנים שבחלקם לא חזרו. מפקד בכיר אמר " אני שלחתי את בנם והם אותי מחבקים. האם מרגישים הם רגשות אשם? או שמתאפיינים בשתיקת הכבשים? אין פה הכללה גורפת. האם יש עוד צבא בעולם, המחבט ומתמודד עם דילמות מוסריות וערכיות כמו הצבא שלנו? (למעט חריגים הקיימים בכל חברה) חייל אלמוני ביטא זאת כל כך טוב, המלחמה מתה התחושות חיות. בשכול יש המון כעס אצור, שלא בא לידי בטוי, אמר מי שאמר, צריך להיות ערץ טלויזיה, שיבטא וינתב את הכעס הזה. בטלויזיה הופכים את השכול לפולחן, צריך לברוח מקלישאות, המילים היפות והנאצלות שאומרים אחרי מותם. רוצים לשמוע יותר מזה באופן יותר פרטני על ילדותו חייו , תחביביו וכשרונותיו. כמעט אין בית במדינה שהשכול פוסח עליו אם במישרין או בעקיפין. החיבור המטורף בין יום הזיכרון, לבין חגיגות יום העצמאות, האם זה מאופיין בחוסר רגישות? נדמה לי שכן.