האנגלים בתקופת המנדט

חוויות ילדותי בירושלים מתחילות בתקופת המנדט ומסתימות במלחמת השחרור בהגיעי לגיל 10. החיילים האנגלים היו עבורנו דבר טבעי. נולדנו לתוך המנדט הבריטי. לא כעסנו עליהם ואפילו חבבנו אותם. נהגנו ללכת לרחביה לראות אותם משחקים טניס, לאסוף עבורם את הכדורים, ולקבל תמורה כספית לכך. באחת הפעמים, בדרכנו חזרה, פגשנו בחייל אנגלי צעיר, שהיה כנראה שיכור או שהשתעמם והתעקש לבדר אותנו. לדבר אתנו עברית הוא לא ידע ולנו האנגלית הייתה כמו סינית. הוא כיוון את מבטנו לפיו, ומה נדהמנו לראות, שהשיניים הקדמיות שלו יוצאות החוצה, יוצאות וחוזרות לפה, כאילו הן עשויות מגומי. עבורנו זאת הייתה הפתעה גמורה. נבהלנו ונרתענו לאחור, והוא צחק ומאד נהנה מזה. לקח לנו מספר דקות עד שהתאוששנו ממעשה הקסמים, פרצנו בצחוק ובקשנו אותו לחזור על זה עוד ועוד. בדרך פגשנו מדי פעם את האישה המוזרה, שנהגה לשיר "קשר לאחד, אחדות השמיים, שמש רוח מים". היא הייתה לבושה בקפידה, כובע משולש לראשה ושרה ברצינות ובהתמדה. ייתכן וניסתה להעביר מסר אבל אנחנו צחקנו והלכנו אחריה כי חשבנו שהיא משוגעת. היו גם פגישות פחות עליזות עם האנגלים. מדי פעם הם הטילו עוצר על האזור, כדי לחפש אחרי אנשי לחי או אצל, שבצעו פעולות מרי נגד האנגלים. נאלצנו להסתגר בבית פנימה, אבל לא יכולנו שלא להציץ אל הרחוב, מבעד לחלונות הסגורים. ראינו את החיילים הבריטים נכנסים למחנה יהודה, רכובים על ג'יפים, חבושים בכומתות אדומות, זורקים מבטים חשדניים לכל עבר. כילדים נסחפנו עם האירועים. לא הבנו מה קורה, אבל זה היה מרגש ומסקרן. "אצל" ו"לחי" היו עבורנו גיבורים עלומים, ורצינו להזדהות אתם לפי מידת הבנתנו. הצצנו מבעד לחלונות המרפסת, על התנועה הערה של הרכבים הבריטיים במחנה יהודה. הנשים היו עסוקות במטבח, שהיה בקצה השני של הבית. הסקרנות שלנו גברה, ופתחנו פתח צר בחלון, כדי להיטיב לראות ולשמוע. ארבעה ראשי ילדים דחוסים זה ליד זה, עיניים פקוחות לרווחה, מנסים לתפוס זווית ראיה דרך חריץ החלון הצר. בדרך כלל היינו שרים לעברם את השיר "כלניות אדומות" אבל הפעם מישהו החליט להיות נועז יותר, וצרח לעבר הבריטים "גיסטפו אלפו". קשה לי היום להבין, למה זה הרגיז אותם כל כך. כנראה שהם היו מבוהלים מדי, מפעולות הנקם של הארגונים היהודים. הם הפנו את הרובים לעבר המרפסת, וחלקם פנה במהירות לעבר פתח הבית בזיכרון טוביה. לא עבר זמן רב, ודפיקות רמות נשמעו בדלת הכניסה, עם הוראות בשפה האנגלית, לפתוח מיד. כאשר הבחנו במתרחש, מיהרנו לעבר המטבח, כדי לבקש מחסה, תחת צלן של האמהות. צעדי החיילים הבריטיים העולים במדרגות, והרמזים שהספקנו לגמגם בפניהן על מה שעשינו, היה בהם די כדי שהן יקבלו החלטה מהירה. מבלי להסיר את בגדינו, הן הכניסו אותנו לחדר האמבטיה ושפכו עלינו מים. לאנגלים שנכנסו פנימה והתלוננו על צעקות הילדים הן אמרו "הילדים שלנו לא יכלו לצעוק מהמרפסת, הם כבר חצי שעה מתרחצים באמבטיה". האנגלים הופתעו מהתשובה, הבינו מהר שיש להם עסק עם נשים וילדים, ולא עם אנשי מחתרת, הזהירו שעלינו להסתגר בתוך הבית והסתלקו.