השתתפנו במצעד של הבריטים
אינני יודע מהיכן שמענו שעומד להיערך מצעד בירושלים. מצעד של חיילים בריטיים ברחוב יפו. לכבוד מה אינני זוכר, אבל זה מאד הלהיב את ילדי השכונה והחלטנו להשתתף בו, למרות שאיש לא טרח להזמין אותנו. את ההכנות למצעד לקחנו במלוא הרצינות. בחרנו בחברינו לשכונה "גיז", שכונה "המרגיז", כדי שיאמן אותנו בתרגילי סדר ובצעידת "שמאל ימין". ברוב קולות החלטנו שהוא הכי מתאים, כי הוא ידע היטב לצעוק. כאשר כעס, היה צורח בקול צרוד, הצוואר שלו היה מתנפח, והפנים מאדימים. המראה היה מבהיל אבל גם מצחיק. במהלך האימונים שנמשכו כשבועיים, התמדנו, השתדלנו להיות ממושמעים ואפשרנו לו להכשיר אותנו ליום הגדול. על מנת שרושם צעידתנו יהיה חזק יותר, החלטנו, שכל ילד ינופף בדגל. הרעיון היה יפה, אבל דגלים לא היו לנו, וגם כסף לקנות לא היה לאיש. מה עושים ? הולכים לעבוד. במה עובדים? מוכרים דגלים לעוברים ושבים ומרוויחים כסף, ומהרווח שנותר קונים דגלים עבור המצעד. מכיוון שזה לא הספיק, אמצנו לנו עבודה נוספת, ועזרנו לנשים מבוגרות ברחביה, האזור העשיר, לשאת את סלי הקניות לביתן. לקינוח מכרנו גם עיתונים יומיים. בסופו של דבר הצלחנו לאסוף מספיק כסף, כדי שלכל ילד יהיה דגל. ההכנות האחרונות למצעד הסתיימו. התלבשנו בבגדי חקי מסודרים ומגוהצים, שההורים טרחו להכין לנו, והרגשנו מאד חשובים. התחלנו לצעד משכונת זיכרון טוביה, המשכנו דרך רחוב אגריפס, כאשר המטרה להגיע בזמן למצעד המרכזי ברחוב המלך ג'ורג'. גיז היה מנופח, אבל הפעם מרוב גאווה. צריחות ה"שמאל ימין" שלו, נשמעו לנו כמנגינות עריבות. מרוצים מעצמנו, ראשינו נישאים בגאווה וידינו מנופפות בדגלים, הגענו לרחוב הראשי. במאמצים רבים פילסנו לנו דרך מבעד לאנשים הרבים שצפו במצעד, בניסיון להשתלב בו. הצלחנו לצעוד מטרים ספורים בלבד לפני שפיזרו אותנו לכל עבר. איזו אכזבה. כל העבודה הקשה שהשקענו וכל התקוות שליוו אותנו התפזרו לכל הרוחות. המצעד צעד בלעדינו, כשאנחנו מלווים אותו בעצב, ולאף אחד לא איכפת.