אווירת השבת בשכונת זיכרון טוביה בירושלים בתקופת המנדט
אווירת השבת בירושלים, החלה כבר ביום שישי אחר הצהריים. תנועת הקונים בשוק מחנה יהודה, שהייתה תוססת בצוהרי היום, נעשתה דלילה יותר. התגרנים החלו באריזת הסחורה שעדיין לא נמכרה, ובניקוי הלכלוך הרב שהצטבר. מוכרי המשקאות הקלים המשיכו להציע את משקה הסוס המתוק והלימונדה, למרות מספר הקונים הקטן. חשוב היה להם להרוויח עוד כמה פרוטות. כל עובדי השוק עשו מאמץ לסיים את עבודתם לפני שתכנס השבת, אך לא הקפידו על השעה המדויקת. לכך דאגו החרדים מהעדה האשכנזית. הם בלטו בלבושם השחור, ובמבטא אשכנזי מתובל באידיש קראו "שבס" "שבס" וזרזו את בעלי החנויות לסיים. הם לא הפסיקו לצעוק ולהתחנן, עד שאחרון המוכרים סגר את חנותו. רוב עובדי השוק היו ממוצא ספרדי ולא כל כך אהבו את האשכנזים. רובם היו שומרי מסורת והקפידו, מי פחות ומי יותר, על שמירת השבת. הם התייחסו קצת בלגלוג ללובשי השחורים האשכנזים, למבטא המשונה שלהם ולשפת האידיש, שהייתה זרה להם לחלוטין ,אך בנושא השבת נשמעו להם וכבדו אותם. השוק דמם והשבת נכנסה. שעת הדמדומים והשקט מסביב הגבירו את התחושה של היום המיוחד. ההורים קראו לנו להיכנס הביתה, כדי שנספיק להתרחץ לכבוד השבת, להתלבש יפה וללכת עם אבא לבית הכנסת. חובה היה להתרחץ פעם בשבוע באופן יסודי. מקלחות לא היו, ואת המים חממו בפרימוס שעליו הניחו דוד מים גדול. הרעש שפלט הפרימוס והאש שיצאה מראשו, יצרו אווירה מיוחדת. נדמה היה, שתחושת החום בחדר הרחצה נוצרת מהרעש של הפרימוס, ולא מהאש שנפלטה ממנו. את המים מהדוד אספו בעזרת כלי נחושת דמוי צלחת עמוקה, "טסה", ושפכו אותם על גופנו. לבושים בתלבושת שבת חגיגית, צעדנו עם אבא לעבר בית הכנסת. מכל עבר יכולנו להבחין באנשים הממהרים לתפילת יום השישי. חלקם פנה לבית הכנסת הקטן במרכז השכונה שהשתייך לעדה האורפלית, הסלוניקאים הלכו לבית הכנסת בשכונת אוהל משה הסמוכה. האשכנזים התפללו בבית הכנסת שהיה מעבר לקצה הרחוק של לשכונה. אנחנו מיהרנו לבית הכנסת של יוצאי ארם צובא (חלב) ששכן מחוץ לשכונה, לא רחוק מנחלת אחים. לאחר התפילה, בדרך חזרה הביתה, שמענו את זמירות השבת הבוקעות מהבתים, מלוות אותנו לאורך כל הדרך. ביום שבת שלחה אותנו אימא למאפיה, להחזיר משם את סירי החמין, שהוכנסו לתנור ביום שישי אחה"צ, כדי שיתבשל בקצב איטי בחום התנור, ששבת ממלאכת אפית הלחם והחלות. האופה היה מניח את הסירים צמודים זה לזה כדי לחסוך במקום. כל משפחה שלחה נציג לתנור, וריח החמינדוס התפשט בכל הסביבה. היה זה מעין מצעד של ריחות שהתערבבו בו סגנונות הבישול של כל עדה ועדה, כאשר הסירים הרבים היו נישאים מהמאפיה, בדרכם לארוחת הצהריים של יום השבת. שומרי השבת, האשכנזים עם הקפוטות השחורות, היו מגיעים מדי פעם לשכונה ומרחרחים אחרי מחללי השבת. יום אחד התיישבתי בפתח הבית של דודתי. הפתח גבל ברחוב רפאל עזרא הסמוך. ברקע נשמעה מנגינה שבקעה מרדיו. שומר שבת שעבר שם במקרה, צעק מספר פעמים "שבס" "שבס" והמתין שיכבו את הרדיו. כיוון שהמנגינה עדיין נשמעה וחלול השבת נמשך, הוא התיישב ליידי, המשיך לצעוק "שבס" ומירר בבכי קורע לב. הבכי שלו לא פסק, עד שנכמרו רחמי השכנים, והרדיו נאלם.