משחקים בירושלים בזמן המנדט (חלק 1 )

גרתי בזיכרון טוביה בירושלים, שכונה סגורה הגובלת במחנה יהודה. הבריטים לא הטרידו אותנו, ויכולנו לשחק ולחלום ללא כל הפרעה, עד שפרצה מלחמת העצמאות והחל המצור על ירושלים. רבים ממשחקי הילדות היו קשורים עם חגי ישראל או עונות השנה. בחנוכה התמכרנו למשחק הסביבון. זה לא היה סביבון פשוט מפלסטיק, או סביבון עם מנגנון מכני משוכל כמו שרואים היום. היה זה סביבון מעץ טבעי בצורת חרוט, עם פין מתכתי בקצהו התחתון. כדי לגרום לו להסתובב נדרש אימון ממושך. חוט לבן עבה היה נכרך מסביבו, ובהינף יד הוא הושלך לתוך עיגול, שסומן על משטח העפר, והסתובב. קראנו לו פורפרה, סביבון בערבית. כדי לנצח במשחק, היה על הסביבון להמשיך ולהסתובב במשך זמן ארוך, מבלי לצאת מתוך העיגול. בתקופה של פריחת עצי המשמש, שחקנו בחרצני הפירות. חפרנו בור קטן, ובמרחק מספר מטרים ממנו סומן קו. מעבר לקו היינו מטילים את החרצנים לתוך הבור. מי שהטיל את החרצן קרוב יותר לבור, זכה בכל החרצנים שהוטלו. מי שהצליח לקלוע לתוך הבור זכה במספר כפול של חרצנים. משחקי הגולות, הבלורות בלשון העממית, של אותה תקופה, היו בעקר משחקי קיץ. אדמה רטובה לא התאימה למשחק. שתי גרסאות היו למשחק, מור וג'ורה. במור סומן משולש, שלתוכו היה צריך להכניס את הגולות שהנחנו על הרצפה, במרחק של מספר מטרים. לכל אחד הייתה גולה נוספת, שבעזרתה היה צריך לקלוע בגולה שלו, ולקרב אותה למשולש. ילד רשאי היה לקלוע גם בגולה של חברו, על מנת להרחיק אותה מהמשולש. המשחק נימשך מספר שעות, כשכל שחקן מנסה להפגין את כישורי הקליעה שלו בשיטות שונות. כדי לקלוע היטב נדרשה מיומנות, הן בתפיסה נכונה של הגולה והן בתנוחה נכונה לפני הקליעה. כף היד הוצמדה לקרקע, הראש הוטה לפנים, והרגליים נגעו באדמה בתנוחת כלב. כאשר שבנו הביתה, נדרש מאמץ מיוחד מאימא להסיר את הלכלוך, שנדבק ליד ולפרק הרגל. היו גם כאלה שהתמחו בקליעה בעמידה, אבל הרוב העדיף את תנוחת הכלב הבטוחה, למרות החשש מצעקות ההורים על הלכלוך המצטבר. חלק מהגולות נחשבו ליקרות יותר, וערכן היה כפול מאחרות, במיוחד זאת שכונתה "בלורה חלנגית", שהייתה ללא פגמים, בעלת צבעים מרשימים, ועם ביצועי קליעה מוכחים. בערבי הקיץ העדפנו את משחק "הנדז אפ" (ידים למעלה). התחלקנו לשתי קבוצות. קבוצה אחת הסתתרה במקומות שונים בשכונה או מחוצה לה, וקבוצה שניה חפשה. מקומות המסתור לא היו קבועים, והיינו נעים ממקום למקום לפי הצורך. מי שראה ראשון את היריב היה צועק "הנדז אפ". את פרוש המילים לא הבנו, אבל העקרון היה ברור, מי שצועק ראשון מנצח, והאחר יוצא מהמשחק. ויכוחים לא חסרו, כי הצד המפסיד לא ויתר בקלות, וטען שהוא אמר קודם. אם הויכוח היה נמשך, עלול היה להופיע ילד נוסף ששמע את הקולות, ולצעוק בהפתעה "ידים למעלה", וזה היה מסיים את הויכוח הראשון. הצריחות שלנו נשמעו לאורך כל השכונה, ונמשכו מאוחר לתוך הערב, עד שקריאות ההורים לחזור הביתה נשמעו מאיימות.