בבתא בת שמעון ממחוזא, החלק השני

לא רחוק משם נמצא הכפר המרכזי של האזור, "צוער" רק חמישה וחצי קילומטר. שם גרו רק משפחות עשירות שבבעלותן היו שטחי מטעי תמרים יותר גדולים וכן שטחים חקלאיים גדולים יותר. שני הכפרים האלה לא היו בתוך ארץ ישראל ולכן לא קראו להם "פרובינקיה יהודייה", הם היו בשטח של "פרובינקיה ערביה". שתי הפרובינקיות האלה היו בכלל תחת השלטון הרומי. חלק מהמשפחות היהודיות שגרו שם באו אחרי המרד הגדול נגד הרומאים, בעיקר אנשים כמו אביה של בבתא. את מטעי התמרים שלו ירשה בבתא לאחר מותו. משפחתה של בבתא היתה אמידה אבל לא עשירה מאוד. אביה היה בעל אמצעים מספיקים לדאוג למשפחתו הקטנה. הוא היה אדם עדין נפש, סוחר וחקלאי מצוין שידע להפיק ממטעי התמרים את המחיר הגבוה ביותר תמורת תמרים שמכר לשכניו הערבים - הערבים הנבטים שהעבירו את התמרים לנמל עזה על גמליהם. רק דבר אחד העיב על שמחת חייו. לא היה לו בן. נולדה לו רק בת אחת, בבתא, שאותה אהב בכל נפשו. את כל כעסו הוציא על אשתו שלא הצליחה להרות ולהעמיד לו בן זכר שיירש את הונו ואת נכסיו. וכך מצא עצמו אביה של בבתא נאלץ לקחת את בתו הצעירה לעבודתו במטעי התמרים. הוא נהג לשתף אותה בפגישות העסקים שהיה מנהל כל שנה לקראת מכירת יבול התמרים עם הסוחרים הערבים . בתו האחת והיחידה לא קבלה חינוך כשאר בנות היהודים: להישאר בבית-במטבח , לעבוד בפלך וליצר בגדים למשפחה . בבתא קבלה חינוך רחב יותר ואפילו למדה מתמטיקה וכתיבה . שמעון אביה ראה את המציאות והזמין לביתו מורים כדי ללמד לבתו את יסודות המסחר והחקלאות. כאשר הגיעה בבתא לגיל 16, רמזה אימא של בבתא לאביה שזה הזמן למצוא חתן. לא עברו חודשים רבים ונמצא החתן המיועד. בחור יהודי טוב ממשפחה במעמד כמשפחתה של בבתא, ישוע בן ישוע, גם הוא ממחוזא . הסתכלתי על הבת שלי ואמרתי: אוי, אוי, אוי, ישוע בן ישוע? כזה חתן גם אני הייתי רוצה בשבילך, חייכתי וקרצתי לעברה. והמשכתי: חתן כזה היה משאת נפשה של כל אימא יהודייה בבקעת צוער. לא היו שם יותר מידי בנות שהגיעו לפרקן אבל שמו של ישוע כבחור נאה וחרוץ ממשפחה טובה יצא בכל האזור. בבתא ראתה את ישוע לראשונה בהיותה בת 13, שעה שהייתה עם אביה בכפר המחוז צוער לצורך פגישת עסקים. גם ישוע בן ה-16 הגיע לשם עם אביו. שניהם מצאו את עצמם יושבים ומדברים ביחד עם עוד כמה נערים יהודים שהגיעו אל הפורום בצוער. ובינתיים האבות עשו עסקים תחת כנפו של הנציב הרומי היושב בפורום ודאגו שהנציב לא יגבה יותר מידי מיסים על כל עסקה. ביום בו פגשה בבתא את ישוע, התברר לשניהם בשיחה בטלה שהם מהכפר מחוזא והמרחק בין שני הבתים הוא מרחק הליכה של חצי השעה. אחד ממטעי התמרים של כל אחד מהאבות גובל במטעו של השני, גילוי זה שגרם לשניהם לצחוק ולהרגיש שהם ממש שכנים ותיקים. וכך התגלגלו הדברים. כאשר שאלה אימא של בבתא את בתה במי היא הייתה רוצה לבחור לחתן? התשובה מיד הייתה: ישוע בן ישוע הבן של השכנים. סדרי החתונה נקבעו במהירות. ישוע היה בן 19 בחתונתו ובבתא בת 16. אביה של בבתא נתן נדוניה בסכום של 200 דינר, תכשיטי כסף וזהב ובגדים לרוב - נדוניה יפה ומכובדת. את המוהר עבור הכלה שילם אביו של ישוע החתן המיועד בלא כל בעיות. אחרי החתונה בבתא נלקחה אל בית משפחת החתן. מיד השתלבה בבית חמותה, במטבח. מעמדה במטבח לא היה בדיוק "הבת המפונקת" כמו בבית אביה. אבל לא שונה משאר הנשים והאחיות היהודיות הטובות והצנועות שהיו שם. בשנת הנישואים הראשונה גרה בבתא בבית חמותה ושרתה את גברי הבית כמו אחיותיו ונשותיו של אבי ישוע . בבוקר הייתה מתעוררת עם הנץ החמה, הייתה יוצאת אל הסככה שנמצאה במרחק של 30 מטר מהבית ושם הייתה טוחנת קמח . בכל יום הייתה תורה של בת אחרת ללכת לשאוב מים מהבאר כד שיהיו להם מים טריים להכנת הפיתות החמות, צידה לדרך לגברים היוצאים אל למטעי התמרים. הגברים דרשו תמיד מזון טרי כדי שלא ירעבו עד הערב . בבתא שרתה בעיקר את בעלה. בתום הגשת המזון כשיצאו הגברים לדרכם, תפקידה של בבתא היה לנקות את חדר האוכל שבו ישבו. בסיום המלאכה הזאת הייתה בבתא יושבת ביחד עם אמו ואחיותיו ונשותיו של אבי בעלה לכוס שתייה חמה של תמר הינדי מתוק והן היו סועדות את ליבן בפת לחם וחריץ גבינה שנשאר מארוחתם של הגברים. לא עברה שנת נישואין אחת ובבתא מצאה את עצמה יתומה מאב ומאם. במשך היום, אחרי שנגמרו חובותיה כאשת איש, הייתה בבתא רוכבת על החמור אל בית הוריה. שם ראתה כיצד בתוך כמה חודשים אביה ואימה נופחים את נשמתם. כמה שבועות זה אחר זה. בבתא חשדה, שהשפחה הצעירה והחדשה שהביא אביה לשרת את אימה המזדקנת היא זאת שהביאה את הקללה על הבית. המשך הסיפור בחלק השלישי