איזה יום יהיה לי היום

את הבוקר התחיל בשבילי צלצול טלפון קצת מוקדם מידי בשבילי וקצת הרבה לפני שאני מתעוררת לעוד יום חדש בשלווה וספונטניות אחרי שינה שבעה ונינוחה. הטלפון צלצל בשבע וחצי בבוקר, מה ?, יגידו אנשים רבים, זה מוקדם ?, שבע וחצי בבוקר ?. כן נכון הכל יחסי. אני ממש לא חרוצה בבוקר ולא מפריעה לעצמי לסיים את השינה מתי שהיא מחליטה שזה הזמן ללכת. מתעוררת לאט, קמה לאט ומתחילה את הבוקר לאט. זה עושה לי טוב הלאט הזה בבוקר, זה עוזר לי להכנס לתוך עוד יום של קיום מתוך נינוחות והיכולת לאסוף את עצמי אל חוויות היום שמצפות לי. היום התעוררתי מבלי שהשינה שלי התכוונה להסתיים, התעוררתי כי מישהו החליט שישנתי די, שהבוקר כבר פה בשביל כולם וזה הזמן הנכון לצלצל בטלפון. מעשה מסוג המעשים שאפשר לכנות אותם קצת לא רגישים ולא מתחשבים. אז בשבע וחצי בבוקר צלצל הטלפון. התעוררתי, לא פקחתי את העיניים, הצצתי בחצי קריצה על השעון, ארזתי את עצמי עמוק לתוך שמיכת הפוך, התגלגלתי לצד השני ובחרתי בהחלטה נחושה להמשיך ולישון את עצמי עד הסוף. ניסיתי. ממש רציתי עוד. עוד לישון. עוד קצת. אז רציתי, אבל לשינה היו תוכניות אחרות בשבילי. היא כבר הלכה לה, סיימה את תפקידה הלילה איתי ונטשה אותי כנראה עד הלילה הבא. התעקשתי לא לקום מהמיטה ומצאתי את עצמי במין סוג של מצב רגוע עמוק על גבול המדיטציה בתנוחה של שינה במיטה ומכוסה כל כולי בשמיכת הפוך. ככה ביליתי עוד שעה. איזה כייף. את שאלת איזה יום יהיה לי היום שאלתי את עצמי רק אחרי ששתיתי שתי כוסות נס קפה חם ומענג. לא תכננתי תוכניות להיום. יום שישי של בית, יום של לפגוש את עצמי בנחת ולהקשיב למה קורה שם בפנים באמת. ימים כאלה מזכירים לי את התקופה בה פרשתי מהעבודה. משרה מלאה, בכירה, תובענית ומאוד אינטנסיבית, שהשקעתי בה חלק עצום מהאנרגיה שלי בכל המובנים. משרה שהשאירה אותי עם מעט מאוד לעצמי ברמה האינטימית של עצמי. ופתאום ביום אחד, ממש ככה פתאום, הגיעה הבשורה שבקשתי לפרוש ( מספר שנים לפני הגיל המתאים ) מאושרת ובתנאי שאצא בעוד שבועיים. ענייני תקציב וסוף שנה. קיבלתי שבוע למחשבה והחלטה. כן או לא. אם כן אז אני מסיימת את עבודתי בעוד שבועיים ואם לא אז ממשיכים אבל אז , פרישה, אין לדעת מתי... ולמה ימים כמו היום מזכירים לי את הזמן ההוא כשפרשתי פתאום ובהתראה של שבועיים, זה בגלל האוירה שנוצרת כשאני פוגשת אותי. כשהזמן נינוח, ישנו בשפע והשקט מאפשר, יש לי מפגש מקסים איתי, מסוג המפגשים בהם אני מתמלאה באנרגיה מחודשת של תובנות, הבנה, עומק, מחשבות טובות ורוגע שמאפשר המשך חיובי ופורה. אז כשפרשתי מההמולה הצפופה של העבודה אל תוך הזמן הפנוי לפגוש את עצמי, למדתי את ההנאה הגדולה שיש בשקט, בלעשות דברים לאט, בלא לרוץ אחרי שום דבר ובעיקר בלפגוש את עצמי מפעם לפעם. לא תאמינו, אבל בעודי כותבת שמתי לב שהיום התשעה בדצמבר, מאוד קרוב ליום שבו לפני מספר שנים נתבשרתי שהפרישה שלי מאושרת. זוכרים, סוף שנה, שבועיים לפני סוף שנת התקציב. מדהים. זה ממש קרה בימים אלה לפני חמש שנים. איך עלה לי הסיפור להשוואה ליום השישי השקט שלי עם עצמי בבית. איך האסוציאציה עובדת אם משחררים אותה לחופשי. איזו הנאה.