פמפס

הוא הגיע מערבות הפמפס (ארגנטינה), הכרתי אותו דרך חברה ציירת. היה שונה, אוונגרדי, לא ממוסד, אסטרונאוט, גם נווד, הוקסמתי. גם לבושו היה שונה, לבש חולצות רקומות, מכנסיים רחבות, נעל מגפיים וחבש מגבעות בהתאם לעונות השנה. את הלבוש יוצא הדופן השלימה השכמייה, הנקראת בספרדית - "פונצ'ו". שלא תהיה לכם טעות, הוא לא נראה אביר מהתקופה הוויקטוריאנית, אך משהו בהחלט יוצא דופן, בנוף הישראלי המוכר. הוא היה גאוצ'ו אמיתי, בשפתינו - "בוקר". התלוויתי אליו לארגנטינה לעבות הפמפס, שם הייתה למשפחתו חווה ענקית, בה היו סוסים יפהיפיים, שחורים חומים ומנומרים. היו שם גם מאה שמונים ראש בקר, שלושה כלבים, חצי תריסר חזירים, וים של אדמה, מרחבים בלי סוף ונופים מהפנטים. הייתה שנת בצורת, סימנו את העדרים, והובלנו אותם לשטחים ירוקים. חלק מהדרך דהרנו על סוסים, חלק האחר נסענו בג'יפ. בלילה ישנו מתחת לכיפת השמיים, או בבתי מכרים חוואים. ביום נדדנו, ועצרנו בדרך לנפוש ולאכול. אחרי שבועיים חזרנו עם פרות דשינות ומבריקות. אהבתי מאוד את העבודה בחווה, את הדהירה על הסוסים, את הטיפול בבעלי החיים, ואת עבודת האדמה שבה זרענו זרעים תוצרת הארץ, כמו אבטיחים ומלונים באדמת הפמפס. פעם בחודש התקיים היריד, אחוואים הגיעו מכל הכפרים בסביבה. בהמשך הכל היה צבעוני הומה ורועש, כאשר החוואים מכריזים על מרכולתם, קונים ומוכרים, סוסים עגלים ופרות, וכמובן גם מתמקחים. אהבתי מאוד את האווירה ביריד, שמחתי לפגוש את החוואים שהם אנשים שורשיים האוהבים מאוד את אדמתם (קצת עצלים), שוחחתי איתם, שמעתי את מצוקותיהם, וסיפרתי להם על החלוצים, על הקיבוצים, ועל החקלאים בהארץ המעבדים את האדמה. עד מלחמת ששת הימים הם בקושי ידעו באיזו נקודה על המפה שוכנת ישראל. הם נחים הרבה, עובדים מעט, אוכלים הרבה אסאדו, שותים הרבה מאטה, (תה העשוי מעשבים), מעבירים את הכלי מיד ליד, ובין לבין מספרים סיפורים, הרבה סיפורים, מתבוננים מעלה, ושואלים, האם ירדו השנה ממטרים וירוו את האדמה הצמאה.