שייט תענוגות

ישבנו בתוך סירת הגומי מפקירים את גופנו לשמש החמה שהתגלתה מידי פעם מבין חשרת העננים. הם היו קבוצה של נערים צעירים עולים חדשים מתורכיה שלא מזמן עלו ארצה, והסתכלו אלי בחרדת קודש. הייתי מפקד הסירה בדרגת סמח"ח (סגן מפקד חצי חוליה ).. הצבא היה עדיין בחיתוליו ובחיל הים עדיין לא נקבעו דרגות. . אני הייתי כבר ותיק ביחידת הנחיתה , חניך בקורס מפקדי סירות עם ותק של 3 חודשים בחייל , נער בגילאי הנערים שהובאו זה מכבר ליחידה. חתרנו כשעתיים עד ששרירי הנערים כאבו והחלטתי לאפשר להם לנוח ולהשתרע על גבם בתוך סירת הגומי הקטנה. השמש הפציעה מידי פעם ושלחה קרני חום ללטף את גופות הנערים שנהנו מהשהיה בים. אלא שגם ימאי "ותיק" כמוני שמשרת כבר 3 חודשים בחייל לא שיער את מה שיכולה לעולל רוח השרקיה שנשבה ווסחפה אותנו ללב ים.. רוח השרקיה המזרחית שמגיעה מן המדבר נושבת כלפי מערב. עכשיו אנחנו עמוק בלב ים מבלי שאף אחד מהצוות חש בכך. גם אם מישהוא מהירוקים היה רואה שנסחפנו הוא לא היה חושש. . הוא היה סמןך ובוטח שהמפקד שנימצא איתם ושחטף תנומה כמו יתר הנערים,יודע את מלאכתו ויחזיר אותם לחוף. הרי הוא סמח"ח . המסכנים לא ידעו שהמפקד הוא בסך הכל טוראי כמותם והתואר סמח"ח ,שאין לו משמעות, הודבק לו על מנת להרשים אותם. . אלא שגם הסמח"ח לא שיער לאיזו צרה ניקלעה החבורה.. הפקודה הייתה קצרה."לתפוס משוטים ולחתור בכל הכוח.". לא היו לנו אמצעי קשר (מדובר בשנת 1948) ולא ידענו אם ירגישו בחסרוננו. היינו עמוק בים ובקושי ראינו את החוף. ניסיתי להרגיע את הנערים וסיפרתי להם שאנו במהלך תרגיל. שקר קטן שנועד להרגיע.. לא ברור כמה שעות ניסחפנו . לפתע שמתי לב שהרוחות התחלפו. הרוח עכשיו היא צפונית ודוחפת אותנו דרומה.. עכשיו כבר יותר קל לחתור באלכסון אל הוף מבטחים.. ה"תרגיל" היה אמור להימשך שעתיים אולם רק לאחר 8 שעות הצלחנו להגיע לאחד החופים שהיה רחוק מהמחנה מספר ק"מ . הודעתי לנערים שעכשיו התרגיל הסתיים ועלינו לשאת את סירת הגומי עד לבסיס מרחק של 4 ק"מ.. באותו רגע ראיתי את האמונה העיוורת במפקד ואת היחס אל הסמח"ח ש"ניהל" תרגיל מוצלח. ח..ח..ח. "תרגיל שכמעט הוביל אותנו לאבדון.