בן גן עדן לגהנום

אדם וכלבו צעדו לאורך הדרך. האיש התענג על הנוף כאשר הבין לפתע שהוא מת. הוא נזכר שגם הכלב שלצידו מת מזה שנים רבות. הוא תהה בלבו לאן מוביל אותו השביל. לאחר זמן מה התקרבו השניים לחומת שיש לבנה וגבוהה. במעלה הגבעה הבחין האיש בקשת גבוהה שקרני החמה השתברו בה. כאשר התקרב אל הקשת, ראה מתחתיה שער מפואר שדלתו מבריקה כאם הפנינה. השביל שהוביל אליה דומה היה שהוא עשוי זהב טהור. כאשר הגיעו האיש וכלבו אל השער ראו שוער ניצב ליד שולחן קבלה. "סלח לי, אדוני" פנה האיש אל השוער, "מהו המקום הזה?" "זהו גן העדן", השיב השוער. "נפלא! האם אוכל לקבל ספל מים?" שאל האיש. "כמובן" השיב השוער, "אתה מוזמן להיכנס. מיד יוגש לך ספל מים צוננים." האיש החווה בראשו לאות תודה והשער החל להיפתח. "האם גם ידידי הכלב יכול להיכנס?" שאל ההלך. "מצטער, אדוני, איננו מקבלים כאן חיות שעשועים." האיש חשב רגע ארוך ואז הפנה גבו אל השער וחזר לדרך עם כלבו. לאחר הליכה ארוכה למדי הבחין האיש בשביל המוביל לראשה של גבעה אחרת. השביל היה מוזנח למדי ובקצהו ניצב שער שדמה יותר לפתח של חווה ושנראה כאילו לא סגרו אותו מעולם. לא הייתה לידו שום גדר. כאשר התקרב לשער הבחין באדם היושב תחת עץ וקורא בספר. "סלח לי," פנה ההלך אל האיש הקורא, "האם אוכל לקבל ספל מים?" "בטח, איזו שאלה. הנה שם יש משאבה. שאב לך כמה שתרצה." השיב האיש בהחוותו לכיוון של מקום שלא נראה מבחוץ, "היכנס וקח." "ומה בדבר ידידי הכלב?" "יש שם גם קערית ליד המשאבה שנועדה בדיוק לצורך זה." השניים נכנסו פנימה ואכן ניצבה שם משאבת מים עתיקת יומין וקערית לצידה. ההלך מילא את הקערה, הגיש את המים לכלבו ולגם בעצמו לגימה הגונה מן המים. אחרי שהרוו את צמאם, חזרו השניים אל האיש הקורא שעתה ניצב ליד העץ כמחכה להם. "איך נקרא המקום הזה?" שאל ההלך. "זהו גן העדן" הייתה התשובה. "שמע," אמר האיש, "זה די מבלבל. האיש שם במורד הדרך אמר לי שגן העדן נמצא שם." "אה, אתה מתכוון לשביל המוזהב עם שער הפנינים? שכח מזה. זהו הגיהינום." "תגיד, זה לא משגע אתכם שמקום אחר מתחזה וגונב לכם את השם?" "לא, לא. אני מבין למה אתה סבור כך, אבל אנחנו שמחים מאוד שהם מסננים את כל הטיפשים האלה שמוכנים להיפרד מחברם הטוב ביותר למען טיפת מים..." הגיע במייל