מכשף

היא צלצלה אליו, לא הבסבירה דבר, רק בקשה אותו שיבוא. קולה נשמע מוזר - הוא חשב לעצמו, אך לא עשה דבר עם התחושה הזאת . הוא המתין. היא לא אמרה דבר. הייתה שתיקה. שתיקה ארוכה. ואז היא לחשה לו:"לא רוצה להיות לבד עכשיו, לא טוב לי..." ולמרות המרחק ולמרות שלא ראה את פניה, ידע כי עינייה דומעות. הוא הגיע לביתה חצי שעה מאוחר יותר. רצה להביא לה דבר מה שישמח אותה ולא מצא שום דבר מתאים.רגע לפני שיצא מביתו, ניגש אל המקרר והוציא משם סלסלה עמוסת דובדבנים אדומים ומבריקים. דלת דירתה הייתה פתוחה. הוא נכנס בשקט, מנסה להרגיל את עייניו לחשיכה שעטפה את החלל. ואז גילה אותה, על קצה מיטתה, מחבקת את ברכיה והראש מונח עליהם. את עייניה לא ראה, אך ידע שהיא בכתה. היא לא סובבה את ראשה אליו,אך ידעה שהוא שם. הוא עמד מול מיטתה, מתלבט... ואז לפתע, נשמע קולה לוחש: "עשה איתי אהבה, בבקשה...עשה שאשכח..." ובחשכה העוטפת את חדרה, הוא פשט ידיים, עטף אותה והצמיד את גופה אליו, קרוב, עד שלא נותר רווח אחד קטן אפילו... הוא ליטף את ראשה, נישק בעדינות לצווארה וכששפתיו עלו כלפי לחייה, חש את מליחות הדמעות. והוא אהב את גופה אך את נפשה יותר. היא התמסרה למגע, בלי קול. כמו מריאונטה...הייתה בין ידיו ולא איכפת היה לה. וכשלבסוף, החדיר את עצמו לגופה...שמע אותה לוחשת :"כן, ככה בדיוק"...ולא הוסיפה מילה. וכן, ככה בדיוק, בתנועות קצובות כשגופו מעליה, ידייה מונחות לצדדים, ראשה שמוט על הכרית ,הוא כישף את גופה עד שדמעותיה התייבשו. הוא מילא אותה בנוזל החם, עד הטיפה האחרונה.וכשניתק את גופו ממנה,היא פתחה את עייניה לראשונה מאז שהגיע, הביטה אליו כאילו לא ראתה אותו מעולם. ונדמה היה לו שהיא מחייכת. אבל לא בטוח. ורק הדובדבנים נותרו במקרר אדומים ומבריקים ואיש לא נגע בהם.