5 חפצים שפשוט אסור לכם לזרוק

לבני אדם יש תכונה מוזרה, הם לא אוהבים לזרוק. למה? כי להיפרד זה קשה, כי אולי פעם זה יביא תועלת, כי מתכננים לעשות סדר יסודי יום אחד, אבל לא מגיעים לזה אף פעם. כל החיים אנו אוספים דברים, או שדברים נאספים, עם כוונה או בלי. בכל בית יש מדפים גבוהים או פינות לא מנוצלות שאליהם נדחקים כל הדברים האלה, והם חיים בינינו. כשהמצב קשה אנו חיים בינם, שנים על גבי שנים.

לפעמים הדברים המצטברים הללו מעצבנים את העין או כוססים לנו את הלב, כיוון ש"שוב לא הגענו לסדר". פסח מביא איתו את הניקיונות ואת הרצון להיפטר מדברים, אבל דווקא החפצים הללו הם חומרים יקרים מפז, למרות שלרוב אין להם ערך כספי. אלו חומרים שאסור לכם לזרוק, מהסיבה הפשוטה: אם נזרוק אותם, נזרוק גם משהו מעצמנו.

הנה כמה דוגמאות לפריטים שפשוט אסור לכם בשום אופן להשליך, ואולי ניקיונות החג יביאו איתם רצון לעשות בהם קצת סדר:

מזכרת מהלידה

צמיד לידה עשוי שרוך בד. מזכרת לכל החיים. צילום: באדיבות אתר "לתוך קופסא"

לפני שילדנו אחרים, נולדנו בעצמנו. הורים, ובעיקר אימהות, נוטים לשמור הרבה מזכרות מהלידה או מהשנה הראשונה של התינוק, ואיך לא? אירוע מכונן רצוף בהרבה פרקטיקה. אכל מצד שמאל או רק מצד ימין? כמה שעות ישן בין הארוחות? נולד שעיר או קירח?

סביר להניח שיש בביתכם לפחות מזכרת אחת מהלידה שלכם עצמכם: צמיד לידה (לפני הפלסטיק עם הברקוד היה צמיד בד פשוט), רישום/יומן הנקה, תעודת לידה, ברכות שהגיעו עם לידת הילד (זוכרים שהיו מגיעים פעם מברקים, ומתפרסמות מודעות בעיתון? אם נולדת בעיר בשנים מסוימות, הייתה מגיעה ברכה מראש העיר. אם נולדת בקיבוץ, הייתה מופיעה ברכה על לוח המודעות). גם אם נדמה לכם שאין בפריט הזה שום תועלת, כדאי לכם לשמור אותו. כשהבת או הנכדה תתקרב ללידה, תוכלו להראות לה שלמרות שעברו חמישים או שבעים שנה, ישנם דברים שלא משתנים.

ציורים מהילדות

הציורים הישנים מהילדות ירגשו אתכם בבגרותכם. וגם את הילדים שלכם. צילום: באדיבות אתר "לתוך קופסא"

ליצירתיות של שנות הילדות אין מתחרים. לברי המזל שבינינו היו הורים ששמרו על תיקי הציורים שחילקו בסוף כל שנה בגן, על המחברות שבהן כתבנו חיבורים שונים בכיתות הצעירות, על שיר או סיפור שהתפרסמו בעיתון בית הספר, ב"משמר ילדים" או ב"הארץ שלנו" – ואולי אפילו על מחברת עם אוסף של משפטים מצחיקים שאמרנו בילדותנו, ולאימא היה שכל וכוח לתעד.

היצירה הזו היא אוצר גדול; היא מצחיקה עד דמעות, היא גורמת להתפעלות, ולפעמים מעלה הרהור נוגה על המבוגרים שהפכנו להיות מהילדים ההם.

אוסף עטיפות השוקולד

השוקולד לא תמיד היה כל כך טעים, אבל העטיפות יפהפיות. צילום: באדיבות אתר "לתוך קופסא" 

האוספים שלנו הם פרי תקופה ותרבות. גם אם רבים מאיתנו אספו בולים, מטבעות ומפיות נייר, היו גם אוספים אישיים ואותנטיים יותר: עטיפות מוזהבות של שוקולדים, פרחים מיובשים, ביצי ציפורים (אוסף אופייני לילדי ההתיישבות העובדת), בובות, מחקים, פנסים וסביבונים.

כמה זמן, אנרגיה ותחרות הושקעו בצבירה הזו (וגם כסף, כמובן). אחר כך האוספים רבצו בארונות הגבוהים כאבן שאין לה הופכין. חלק זרקנו מזמן. אבל אלו שנשמרו, שווה לרכזם ומדי פעם להציץ בהם או להראות לנכדים. יחד איתם יחזרו ריח שכבר שנים לא הרחנו, מראה שכבר דהה וגם התכונה הקדחתנית שליוותה את פעולת האיסוף. ולפעמים ניתן למצוא באוספים של ילדותינו דברים בעלי ערך כספי, אבל זה פחות מעניין, לא?

אות צליחת הכנרת

מעוררים גאווה ומזכירים חוויות נשכחות ויפות. סמלים ואותות, צילום: באדיבות "לתוך קופסא"

בשנים רחוקות לקחנו חלק ב"מפעלים ארציים" שעיצבו את התרבות הקולקטיבית והמשימתית. השתתפות בפעילות כזו זיכתה אותנו באות, בסמל, בתעודה או בסיכה. בכל בית היו סמלים כמו אות צליחת הכנרת/הקפת התבור/צעדת ירושלים/צעדת שלושת הימים; תעודת דן חסכן; מדליה מתחרויות ספורט או תעודת אות הכושר; סמלי תנועה; סיכות ודרגות מהשירות הצבאי; אותות על התנדבות בקהילה או תעודה על שתילת עצים. החפצים הללו בדרך כלל לא נזרקים, וכדאי לרכז אותם בקופסא יפה. הם מעוררים גאווה, קצת לגלוג על התמימות וההתמסרות, ובעיקר מזכירים חוויות יפות.

מכתבי אהבה

לפני הוואטסאפ והפייסבוק כתבנו מכתבי אהבה מרגשים. צילום: Shutterstock

הדור בר המזל שלנו, טרום הוואטסאפ והפייסבוק, עוד חטא בכתיבת מכתבים, ולמי אין -מאוחסנים בארונות גבוהים - אינסוף מכתבים שכתבנו וקיבלנו. כמה התלבטויות, כמה גילויי לב, כמה שיברון לב ניתן למצוא בדפים האישיים והמרגשים האלה. לא תמיד יש כוח וחשק לחזור אל האוצרות הללו, לא תמיד יש יכולת להיפגש עם עצמנו במצבים ובזמנים טעונים, אבל בשום אופן אסור לזרוק. במכתבים האלו מקופלת ההיסטוריה הרגשית, החברתית והמשפחתית שלנו – ואולי יום אחד נרצה לשוב ולחטט בה. ואם לא אנחנו, הרי שסיפורי האהבה שלנו בטוח יעניינו יום אחד את הצאצאים שלנו.

סמדר יחיאלי היא ארכיונאית פרטית ובעלת "לתוך קופסא", שירות המציע עריכת ארכיון אישי או משפחתי.

החפצים שהנכדים שלנו לעולם לא יכירו

זיכרון בשקל: שיטוט בשוק הפשפשים

בואו להיזכר במשחקים משנות ה-60

אומרים שהיה פה שמח: תכנית הטלוויזיה שאהבנו

היה פה מתוק: ממתקים משנות השישים

רוק סטארס: הכוכבים של שנות השישים

ונעבור לפרסומות: מקבץ הזכורות מכל הזמנים

הצטרפו לקהילת פנאי ותרבות של מוטק'ה