מוטקה > קריירה שנייה > הגשמה תעסוקתית > להגשים חלום: פיצרייה משפחתית בגיל 77

להגשים חלום: פיצרייה משפחתית בגיל 77

לפני 5 שנים הגשימה לוטי לוי חלום, כשפתחה עם בנה ועם הנכד פיצרייה. מאז היא שם מדי יום, מכינה את הפיצות ומנהלת את המקום. "אם אלוהים רוצה לתת לי עונש, שיושיב אותי בבית"

עדי כץ 01/12/15

אוהבת להיות בתנועה, לא מסוגלת לשבת. לוטי לוי בעסק המשפחתי. צילום: באדיבות לוי

במשך שנים, מאז סגרה לוטי לוי יחד עם בעלה המנוח את מזללת הבורקס המשפחתית, חלמה לחזור ולפתוח מסעדה קטנה בבעלות המשפחה. לפני חמש שנים התגשם החלום: לוי בת ה-77 הקימה ביחד עם הבן והנכד פיצרייה. בתפריט יש, כמובן, גם בורקס.

אבל לוי לא מסתפקת רק בבעלות על המקום: מדי יום אפשר למצוא אותה מאחורי הדלפק, לשה ומרדדת בצק לפיצה, מסובבת אותו באוויר כמיטב השפים האיטלקיים, מכסה בגבינה ומעטרת בתוספות, וקדימה לתנור הגדול. כך במשך 6-8 שעות ביום, ואין מאושרת ממנה. "אם אלוהים רוצה לתת לי עונש, שיושיב אותי בבית בלי עבודה", היא צוחקת.

לוי נולדה בבולגריה, ובגיל 10 עלתה לארץ עם הוריה ועם אחותה הבכורה, לאחר ששרדו את השואה. "ירדנו מהאנייה ושמו אותנו בבית עולים בחיפה, בצריפים", היא מספרת. "אחר כך עברנו למושב ציפורי שבגליל ומשם ליפו".

מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה אילץ את לוי להפסיק את לימודיה בגיל 13 ולצאת לעבוד. "לא היה מה לאכול בבית, אז אמא הוציאה אותי מבית הספר ושלחה אותי לעבודה. מאז לא הפסקתי לעבוד", מספרת לוי. "הצטערתי מאד שלא יכולתי לסיים את התיכון, זה אולי הדבר שאני הכי מצטערת עליו בחיי, אבל בסופו של דבר הסתדרתי בחיים גם בלי תעודות".

ביפו הכירה את בעלה, שלום, שנפטר לפני שלוש שנים, גם הוא יוצא בולגריה, והשניים נישאו והביאו לעולם בן ובת. תחילה גרו ביפו, ובהמשך עברו לראשון לציון, שם היא מתגוררת עד היום.

"בגילי אף אחד לא ייקח אותי לעבוד כשכירה"

כיוצאי בולגריה, גם בני הזוג לוי לא יכולים היו לברוח מהבורקס, והם אכן שמו מבטחם במאפה הבלקני האהוב. השניים רכשו את הזיכיון לפתיחת סניף של "סמי בורקס" ברחובות, וניהלו אותו ביחד במשך מספר שנים, עד שנאלצו לסגור מסיבות שונות השמורות עם לוי. לאחר שהעסק נסגר המשיכה לוי לחלום על עסק משפחתי, אבל התפרנסה מניהול חנות בגדים במשך 15 שנה. "יש לי ניסיון בהמון דברים", היא אומרת, "ואני מאוד טובה במכירות".

הפיצרייה המשפחתית החדשה היא הגשמת חלום של לוי, וגם של בנה. "בני עבד כסוכן ספרים בסטימצקי, אבל תמיד חלם לפתוח עסק עצמאי, עם עדיפות לתחום המזון. כשהוא פנה אלי לפני מספר שנים וביקש שאשתתף, התגייסתי מייד. שמחתי לעזור לו ולנכד בן ה-28 שלי להתפרנס מצד אחד, ומהצד השני, גם למצוא לעצמי תעסוקה. בגילי, אף אחד לא ייקח אותי לעבודה כשכירה. האפשרות היחידה לעבוד עבורי היא בתור עצמאית".

לפני חמש שנים פתחו לוי ומשפחתה את "מפגש האלופות" בראשון לציון, פיצרייה שהיא גם תחנת לוטו וטוטו. חוץ מפיצות אפשר למצוא בתפריט גם ג'חנון, טוסטים וכמובן - בורקס.

"כל מה שאני יודעת, למדתי תוך כדי עבודה"

לוטי לוי והפיצה. מאחור: הנכד. צילום: באדיבות לוי

לוי מגיעה למקום מדי יום, ופרט להכנת הפיצות, מסייעת בכל מה שצריך. "לפעמים אני עומדת על הרגליים במשך שעות ליד התנור החם, אבל כלום לא מפריע לי, העיקר שאני עובדת", היא אומרת, ומגלה מוסר עבודה מופתי. בנוסף, לוי מבצעת את הביקורים בבנקים ואצל רואה החשבון, מנהלת את הספרים ומשלמת לספקים. "הכול אני עושה לבד, בלי שלמדתי. כל מה שאני יודעת, למדתי תוך כדי עבודה".

סדר היום של לוי תזזיתי במיוחד: "אני קמה בבוקר, ואין דבר כזה שלא אצא מהבית. בשעה 10:00 אני כבר ברחוב, רצה לסידורים, לבנק, לקניות מצרכים בשביל הפיצרייה. אחר כך אני מתחילה לעבוד, ורק אחר הצהריים חוזרת הביתה, לפעמים אפילו ב-18:00". אבל אם חשבתם שלוי מגיעה הביתה ומשלבת רגליים על הספה, חשבו שוב. כשלוי חוזרת הביתה, מתחילה למעשה העבודה השנייה שלה: לבשל, לנקות ולסדר את הבית. "אין לי עוזרת", היא אומרת.

- נשמע מעייף.

"למה? אני בריאה ברוך השם ואוהבת להיות בתנועה, לא מסוגלת לשבת. פעם בשבוע אני הולכת למועדון של ויצ"ו ופוגשת שם נשים בגילי. כולן תמיד אומרות לי כל הכבוד, אף אחת מהן כבר לא עובדת. גם הבת שלי קוראת לי 'אשת חיל'. כל עוד אני יכולה לקום וללכת לעבודה, אני אמשיך".

עובדת בהתנדבות, אבל מרגישה בעלת הבית

- איך זה לעבוד עם המשפחה?

"זה דבר שאני מאוד אוהבת מאז הימים שעבדתי עם בעלי. פה ושם קצת רבים, כי אני מאד אוהבת סדר, אבל הבן והנכד שלי מאושרים שאני שם. אוי ואבוי אם אני לא שם".

למרות השעות הרבות שהיא משקיעה בעבודה בעסק, לוי עושה זאת ללא שכר. "אני עובדת בהתנדבות, אני לא שותפה בעסק וזה בסדר גמור. אני עוזרת מרצוני הטוב, אף אחד לא מכריח אותי. מבחינת ההרגשה שלי, אני בעלת הבית".

- ואיך את מתקיימת?

"יש לי קצבה מביטוח לאומי ושילומים, בגלל שאני ניצולת שואה, וגם הבן שלי עוזר. ומה אני כבר צריכה בגילי? הארון שלי מלא בגדים מחנות הבגדים שניהלתי, גם נעליים יש לי המון ואני לא יודעת מה לנעול קודם. יש לי אוטו ואני נוהגת לכל מקום. מה שאני צריכה זה רק בריאות טובה, ולהמשיך לעבוד עד 120".

גם אתם הגשמתם חלום בגיל מבוגר? ספרו לנו במייל: [email protected] את הסיפור שלכם, ואולי תככבו בכתבה הבאה.

להגשים חלום: קעקוע ראשון בגיל 60

להגשים חלום: תרמילאית בת 64

להגשים חלום: צייר בן 86

האישה שהפכה מעובדת סוציאלית לשחקנית וסופרת

להגשים חלום: צניחה חופשית בגיל 64

נהגת המונית שעושה לנהגים בית ספר

להגשים חלום: הכירו את התסריטאי בן ה-81

"מאמינה שאני יכולה להגיע לכל מקום שארצה"

להגשים חלום: שחקניות בגיל 70

להגשים חלום: מאמן כושר מוסמך בן 90

איש העסקים שהגשים חלום והפך למאסטרו