מוטקה > החיים הטובים > שעות הפנאי > מעובדת סוציאלית לשחקנית וסופרת

מעובדת סוציאלית לשחקנית וסופרת

צפרא דוויק נשקה ל-60 כשהבינה שעכשיו זה הזמן שלה להסתער על חלומות ישנים. אז היא למדה משחק, כתיבה, יידיש וצרפתית, הפכה לשחקנית והוציאה ספר ראשון. "לא מפחדת להשתטות"

עדי כץ 02/02/16

צפרא דוויק על הבמה. צילומים: עופר נוב

"על הבמה אני מרגישה שאני מרחיבה את עצמי", אומרת צפרא דוויק-חרמוני. "כלפי חוץ אני אישה בת 66, זו ההגדרה שלי. כשחקנית, אני יכולה לצאת מההגדרות ולהיות מה שאני רוצה, להביא לביטוי עוד הרבה צדדים שיש בי".

וכשדוויק מזכירה צדדים רבים שקיימים בה, היא יודעת על מה היא מדברת: עובדת סוציאלית, שבשנים האחרונות משמשת כיו"ר איגוד העובדים הסוציאליים, שסימנה וי על כל יעד שרצתה לכבוש. להפוך לשחקנית בתיאטרון היה רק אחד מהם – ברשימה היו גם לימוד יידיש וצרפתית, קורס מספרי סיפורים, סדנאות כתיבה ואפילו כתיבת ספר ראשון. הדרך שעשתה דוויק בדרך להגשמת סדרה של חלומות שבערו בה מעוררת השראה.

דוויק היתה בת 57, אלמנה זה כמה שנים, אם לארבעה וסבתא לשישה, כשגילתה שיש לה זמן פנוי אחרי שנים של עבודה במשרה מלאה, גידול ילדים וטיפול בהוריה הקשישים. "פרשתי מעבודה במשרד הביטחון", היא נזכרת, "ומצאתי את עצמי בלי עבודה קבועה, בלי בעלי והוריי שנפטרו, ובלי הילדים שגדלו ועזבו את הבית. הבנתי שזה הרגע שלי להגשים חלומות".

המשבר שהוביל למהפך

מות האח הוביל לשינוי ראשון בקריירה. צפרא דוויק

מצוידת בתובנה הזאת עזבה דוויק את בית המשפחה ביישוב רעות, עברה לגור בתל אביב והחלה להסתער על יעדיה. הראשון היה לימודי משחק, תחום שתמיד משך אותה. "נרשמתי לסדנת מבוגרים בבית הספר למשחק של יורם לווינשטיין. הייתי הכי מבוגרת שם, אבל היה מאד כיף", היא מעידה. "קיבלו אותי יפה ולא הסתכלו עלי כחריגה. גם המורים היו בסדר ודרשו ממני את אותן הדרישות שדרשו מכולם".

אחרי שנה של לימודים בסדנה, הצטרפה דוויק לתיאטראות חובבים בתל אביב והשתתפה עד היום בארבע הצגות. בין היתר, גילמה ילד בן עשר בהצגה "נוף ילדות" על פי מחזה של דניס פוטר, תפקיד שעליו קיבלה את פרס השחקנית המצטיינת. בהצגה "עם חיוך ואקדח" של היוצרת סיגל אבין היא גילמה שוטר, וב"כולם היו בניי" היא נכנסה לדמות האם. בימים אלה היא שוקדת על דמותה בהצגה חדשה.

המעבר המפתיע מעובדת סוציאלית לשחקנית כשהיא נושקת ל-60 לא היה המהפך המקצועי הראשון שחוותה דוויק. בצעירותה סיימה תואר שני בפסיכולוגיה חברתית ועבדה בתחומי השיווק והפרסום, עד שהגיעה מלחמת יום כיפור שבה נהרג אחיה הבכור, וטרפה עבורה את הקלפים.

"משהו נשבר בי", היא משתפת. "הבנתי שאני לא יכולה יותר לעסוק ביחסי ציבור לחזיות. זה לא קרה ביום אחד, זה היה תהליך, שלימים הבנתי שהיה חלק מההתמודדות שלי עם האובדן. פתאום הערכים וההסתכלות שלי על העולם השתנו. מה שסיפק אותי קודם, הפך פחות מספק. עלו בי תהיות, שאלות על מהות החיים.

"תמיד כתבתי, אבל הייתי עסוקה בהישרדות"

מגלמת ילד, באחת ההצגות שבהן השתתפה. "המשחק מאפשר לי להפגין צדדים נוספים"

"יש אנשים שלוקחים את האובדן לכיוון של הסתגרות וכעס על העולם. אני החלטתי לחפש לי עיסוק אחר, עם משמעות ועם תרומה, והגעתי למשרד הביטחון, כעובדת שיקום למשפחות שכולות, מקצוע שבזמנו לא דרש תואר בעבודה סוציאלית", היא מספרת. "עם הזמן החלטתי שזה הכיוון, ובגיל 37, כבר אימא לארבע ילדים, נרשמתי ללימודי תואר ראשון בעבודה סוציאלית".

- העבודה עם משפחות שכולות היתה בשבילך גם סוג של תרפיה?

"אני מניחה שכן. חיפשתי שם תשובות שלא היו לי, תשומת לב שלא קיבלתי. אחים שכולים לא קיבלו בעבר שום התייחסות. הייתי בת 24 כשאחי נהרג, כבר אישה בוגרת, נשואה, עם עבודה ותואר אקדמי, והייתי אמורה להיות החזקה, זאת שמטפלת בכולם. זה היה מאד בודד וקשה, אני עצמי נשארתי לבד עם הכאב".

לכן כשהציעו לה בלשכת העבודה בחירה בין עבודה בקופת חולים, בוויצ"ו או במשרד הביטחון, הבחירה במשרד הביטחון היה מתבקשת, והיא נשארה שם 30 שנה. "כשפרשתי, המשכתי לעבוד כעובדת סוציאלית בהנחיית קבוצות של עמותת 'בשביל החיים' של משפחות מתאבדים, כיועצת של ארגון נכי צה"ל בנושאי שיקום. במקביל אני עוזרת לאנשים שפונים אלי גם במסגרות אחרות. פעם עובדת סוציאלית, תמיד עובדת סוציאלית".

ההתמסרות של דוויק לתפקיד לא מונעת ממנה להמשיך ולהשקיע בתחביבים החדשים שגילתה. בקורס מספרי הסיפורים שלקחה התבקשה לכתוב קטע קצר, וכך ניצת סיפור אהבה חדש-ישן גם עם הכתיבה. "תמיד כתבתי, אבל בעיקר ברכות לימי הולדת, או להבדיל – דברי פרידה והספד", היא מספרת. "לא הייתי פנויה לכתיבה של ממש, הייתי עסוקה בהישרדות".

"אין לי סבלנות לרוע לב ולחוסר פרגון"

עטיפת הספר שכתבה. "אנלוגיה לסיפורה של המדינה"

דוויק נרשמה לקבוצת כתיבה בבית אריאלה ואחר כך לסדנת כתיבה, שם למדה ארבע שנים ויצאה עם ספר ביכורים בשם "בילי חיה", העוסק בחיי משפחה ישראלית מנקודת המבט הנשית. "הספר מספר על התפתחות הזהות של ילדה שבאה לעולם עם קום המדינה, על מערכות היחסים במשפחה שלה ובמעגל הרחב יותר, של עיירה שמתכנסים בה פליטים ויוצאי מעברות לצד ותיקים".

לדבריה, הספר מהווה אנלוגיה להתפתחות המדינה: "הוא מתחיל בחלוצים וממשיך עם הקמת המדינה, עם המאבק בין הסוציאליזם לבורגנות שהוא חלק מחיפוש הדרך, ומסתיים בכאב ההתבגרות והתפכחות השייך לכולנו".

- מה תייעצי למי שרוצה לקפוץ לתחום חדש בגיל מבוגר?

"שזה אפשרי, פשוט להחליט ולא לפחד. בניגוד לעבר אני היום לא מפחדת להשתטות, לא מסתכלת מה יחשבו ומה יגידו ואין לי סבלנות לרוע לב, לרכילות ולחוסר פרגון. אני עושה את הדברים בכיף. יידיש אני מדברת בשגיאות, אבל מדברת. כך גם לגבי הצרפתית, שלמדתי כדי לשוחח עם הנכדים שלי שחיים בצרפת. הגעתי למקום שאני עושה כמיטב יכולתי, גם אם זה לא מספיק טוב. העיקר לא לפחד כלל, כמו בשיר".

גם אתם הגשמתם חלום בגיל מבוגר? ספרו לנו במייל: [email protected] את הסיפור שלכם, ואולי תככבו בכתבה הבאה.