אומרים שהיה פה שמח: משחקים משנות ה-60

כשהפסיכיאטר קרל גוסטב יונג אמר: "האדם הוא אנושי לגמרי רק כשהוא משחק", הוא כנראה התכוון יותר למחבואים ולתופסת, ופחות למשחקי מחשב. אני גדלתי בחיפה, ואת כל ילדותי ביליתי בחוץ. במדרכות השכונה, בחצרות ובשדות הקרובים, באכילת חובזה ובמציצת חמציצים, מבלי שההורים שלי יכנסו לפאניקת חיידקים. בתקופה שעוד אפשר היה לקטוף פרחים ולאסוף חרקים מוזרים, ואחר כך לחפש עליהם מידע באנציקלופדיה.

רוב הזמן בילינו במשחקי שכונה: תופסת, מחבואים, קלאס, חבל וגומי, שכללו הרבה ריצות ויצירתיות - לי באופן אישי היתה חבורה סטייל "החמישייה הסודית". בימי החורף הקרים התכנסנו בבית עם משחקי קופסא. הכל היה הרבה יותר פשוט, צנוע וגם זול. מה בדיוק עשינו? ריכזנו רשימה חלקית של המשחקים ההם, שתחזיר אתכם אחורה אל זיכרונות נוסטלגיים ומתוקים, ואולי גם תעניק לכם על הדרך כמה רעיונות איך להוציא את הנכדים מהמסכים.

דוקים

הציוד הנדרש: 41 מקלות דקים צבעוניים, מפלסטיק או מעץ, בעלי חוד בקצוות.

איך שיחקנו: דרוש משטח ישר, ועליו, מי שהתחיל את המשחק, החזיק את כל חבילת הדוקים בצורה מאונכת בכף יד קפוצה. כשהוא פתח את היד הדוקים התפזרו על המשטח, כשהמטרה היתה להוציא מהערמה כמה שיותר דוקים מבלי להזיז את השאר. ערכם של המקלות נקבע בנקודות, לפי הצבע שלהם, כשהמקל השחור היה היקר ביותר, והקנה 20 נקודות. המשחק הזה לא תמיד נגמר בשלום, והויכוחים סביב הנושא זז או לא זז עלו לא פעם לטונים גבוהים.

טוב לדעת: הרטרו נתן את אותותיו, וחברת "קודקוד" משווקת כיום דוקים מעץ, כשהצבע שלהם נקבע על ידי קווים צבעוניים לרוחב המקל. יש גם דוקים מיובאים מחו"ל שנקראים ''מיקאדו'', ואפילו גרסת און-ליין, בשם PICK A STICK.

גוגואים

הציוד הנדרש: גרעינים של משמשים מיובשים בשמש. בירושלים קראו להם עג'ואים, בשאר המדינה פשוט גוגואים.

איך שיחקנו: יש די הרבה גרסאות למשחק, אך בכולן המטרה זהה: לזרוק גוגואים (לתוך בור באדמה או אל מול קיר), ומי שקלע (לתוך הבור או הכי קרוב לקיר) היה הזוכה, שלקח לידיו את שאר הגוגואים של המשתתפים האחרים.

טוב לדעת: עונת המשמשים, כידוע, קצרה, וכך גם  עונת המשחק הגוגואים. בין עונה לעונה היינו עושים חורים בגוגואים על ידי שפשוף במדרכה, מוציאים את הגרעין שבתוכו, ומקבלים משרוקית מדליקה (או שרשרת מאתגרת). גם הגולות, אגב, הן סוג של גוגואים, רק בגרסה מתקדמת, צבעונית ויוקרתית יותר.

אחת שתיים שלוש דג מלוח!

הציוד הנדרש: מינימום שלושה ילדים (אין צורך בהרינג).

איך שיחקנו: אחד הילדים, שנקרא "דג מלוח" או "העומד", עמד עם גבו אל הקבוצה כשידיו מאחורי הגב. הילדים שנמצאו במרחק ממנו התחילו לרוץ לכיוונו, וכשהוא צעק "אחת שתיים שלוש דג מלוח" והסתובב, שאר הילדים היו חייבים לקפוא על מקומם. מי שלא עמד קפוא ברגע זה נפסל, וחזר לנקודת ההתחלה. כדי ליצור עניין, לרשות העומד עמדה הזכות לנסות להצחיק את הילדים כדי שיזוזו.

טוב לדעת: אין קשר בין המשחק הזה לבין המשחק "אחת שתיים שלוש מלכת היופי", שמיועד לבנות בלבד. שם המלכה הנבחרת נותנת הוראות לשאר, ומי שמצליחה למלא אותן באופן הטוב ביותר היא המלכה החדשה. לגמרי אפשר לוותר.

חמש אבנים

הציוד הנדרש: חמש אבנים קטנות, חלוקי נחל, או חמש קוביות מתכת קטנות.

איך שיחקנו: למשחק מספר שלבים בדרגות קושי שונות, כשהמטרה בכל פעם היתה לתפוס את האבנים תוך כדי השלכתן לאוויר, או תוך כדי מעברן במכשולים שונים (זוכרים את הגשר שיצרנו באמצעות האגודל המונח על הרצפה?).

טוב לדעת: מקור המשחק הוא כנראה בהודו, שם קראו לו גיטה. וכמו בכל דבר, למשחק יש גרסה ירושלמית וגרסה של כל השאר.

סבתא סורגת

הציוד הנדרש: חוט צמר או כל חוט עמיד אחר, באורך של כמה עשרות סנטימטרים, ושני משתתפים לפחות (אם כי עדיף להסתפק בשניים).

איך שיחקנו: המטרה במשחק היתה ליצור תצורות חדשות של חוט הסריגה, באמצעות כריכת לולאה על האצבעות, והעברתה בין השחקנים. השחקן הראשון בנה את הכריכה ההתחלתית: הוא השחיל ארבע אצבעות מכל כף יד (ללא אגודל) בתוך הכריכה. לאחר מכן כרך את הלולאה שנית, סביב כל רביעיית אצבעות, ובאמצעות האמה של כל יד - משך את החלק הפנימי של הכריכות הנוספות, ליצירת התצורה ההתחלתית. כל אחד מהמשחקים בנה כך כריכה חדשה על סמך הקיימת.

טוב לדעת: קיימות גרסאות מודרניות למשחק, עם לולאות צבעוניות ומדליקות.

חמור ארוך

הציוד הנדרש: שום דבר, חוץ מכמה משתתפים.

איך שיחקנו: אחד הילדים עמד מכופף - הוא החמור. הקופץ הראשון קפץ מעל גבו,  והתכופף גם הוא בצמוד למתכופף הראשון. הקופץ הבא בתור היה צריך לעבור את שני המתכופפים, וכך הלאה - עד שאחד הקופצים, במקום להשלים את קפיצתו, היה נופל על גבו של אחד המתכופפים בשורה. מדובר היה במשחק לילדים שקופצים גבוה ורחוק. אני הייתי ילדה שמנמנה, כך שבדרך כלל זכיתי בתפקיד החמור. 

טוב לדעת: יש גם את המשחק "חמור חדש", שבו היינו קופצים רק מעל גבו של מתכופף אחד. אחרי כל סיבוב כזה, המרחק מהילד המתכופף גדל. גם פה, לא מדובר במשחק שמתאים למי ששנא את שיעורי ההתעמלות.

פרה עיוורת

הציוד הנדרש: מטפחת

איך שיחקנו: בחרנו משתתף שיהיה "הפרה העיוורת", וכיסינו את עיניו במטפחת. תפקידו היה לתפוס אחד משאר המשתתפים, שניסו לברוח ממנו בתוך הגבול שסומן מראש. מי שנתפס הפך בסיבוב הבא לפרה העיוורת החדשה.

טוב לדעת: יש גם משחק קופסא בשם הזה, שהוא משחק מישוש. בקופסא בערך 60  צורות שונות, והמשתתפים צריכים לזהות מהי הצורה, כשעיניהם מכוסות.  

יויו 

הציוד הנדרש: יויו צעצוע, הבנוי משתי דיסקיות שוות בגודלן עשויות פלסטיק, עץ או מתכת, ומחוברות זו לזו בציר, שסביבו מלופף חוט.

איך שיחקנו: המשתתפים היו צריכים לתפוס את החוט בקצהו החופשי, לזרוק את היויו הרחק ולהחזיר אותו לכף היד. נשמע קל? ממש לא. המשחק הצריך מיומנות ולא מעט קואורדינציה. לא סתם הפך היויו במשך השנים לענף באמנות הג'אגלינג, כולל תחרויות בין אמני יויו. אנחנו רק ניסינו לא לחטוף מכה מהדיסקית.

טוב לדעת: יויו הוא כנראה אחד המשחקים העתיקים ביותר בעולם. אפשר לראות במוזיאונים היסטוריים יו-יואים מאדמת טרה-קוטה.

היו לנו גם תחביבים (והם לא כללו מסך מגע)

בשעות שבהן לא שיחקנו והזענו העסקנו את עצמנו בתחביבים, וגם הם דרשו מאיתנו מאמץ והתעסקות. אוספים שונים וחברים לעט היו התחביבים הפופולריים:

אוספים

מה לא אספנו? בולים, מחזיקי מפתחות, מפיות, קופסאות גפרורים, קופסאות סיגריות, גלויות, פרחים לייבוש בין דפי ספרים עבים, פחיות וכל מה שהתחברנו אליו, בעצם. לכל אוסף היו חוקים משלו, כשהמטרה היתה לאסוף כמה שיותר ממה שנחשב נדיר ויקר. חלק מהאוספים נועדו להיכנס לקופסא מיוחסת, כמו אוסף מפיות למשל, שנאספו בקפידה מאירועים, ממסעדות וממלונות שונים. היו אוספים שנועדו למשחק ולהחלפה, כמו קופסאות הסיגריות, שחזיתן שימשה כקלף להחלפה. היו קלפים שנחשבו זולים, כמו דובק, והיו קלפים יקרים כמו אלה של סיגריות נלסון.

חברים לעט

לפני שהתכתבנו עם אייקונים וראשי תיבות בטלפון הסלולרי, פשוט כתבנו. גם יומן אישי, שנפתח ב"יומני היקר", אבל גם מכתבים - עם ניירות מהודרים ועט נובע, כתבנו מכתבים ושלחנו מעטפות מבוילות לרחבי העולם. היו אז עיתוני ילדים כמו "על המשמר" ו"דבר לילדים", שפרסמו כתובות של ילדים ממקומות שונים בעולם, שרוצים להתכתב עם ילדים בארץ. כתבנו אחד לשני על חיינו ועל תחביבינו, וחיכינו בקוצר רוח למעטפה שתגיע עם הבול המיוחד. לי היה חבר מפינלנד הרחוקה וחברה מלונדון. משניהם קיבלתי בולים, ומפיות לאוסף המרשים והנדיר שלי.

צילומים: מתוך יו טיוב, Shutterstock, מתוך האתר "נוסטלגיה אונליין – אתר הנוסטלגיה הישראלי", ומתוך הספר "אמת או חובה" – משחקי ילדות שאהבנו מאת דיוויד סלע, איורים: איתן קדמי.

 [#middleBanner] 

היה פה מתוק: ממתקים משנות השישים

מתגעגעים לטלוויזיה של פעם? כל הסדרות שאהבנו

רוק סטארס: הכוכבים של שנות השישים 

הצבר של היום: אכזבה או מקור לגאווה? 

כל מה שלא ידעתם על אימוג'יז

חדרי בריחה: ההתמכרות החדשה שלכם

אל תזרקו: כך תצרו אמנות נפלאה מזבל

לא מאוחר להתחיל: 5 משחקים למבוגרים

חוברות צביעה למבוגרים: הלהיט של הקיץ

טעם של עוד: איך להפוך זיכרונות לחיוביים? 

הצטרפו לקהילת פנאי ותרבות של מוטק'ה!