לא בחרתי להיות סבתא

בניגוד לזוגיות ולאמהות (ברוב המקרים), סבתאות היא בהחלט לא בחירה. זו פשוט עובדה בשטח, ולעיתים קרובות היא מתרחשת גם בגיל הביניים. נשים בנות 40 פלוס שעדיין לא הספיקו לקחת חופשה מהאמהות, כבר מוצאות את עצמן סבתות. "הבשורה על אודות היריון הבת או הכלה, גם אם הוא טבעי ורצוי, יוצרת טלטלה בקרב הסבתות והסבים לעתיד ומתניעה אצלם תהליך של התכוננות לשינוי - מעין היריון מקביל, שבסופו נולדים גם סבתא וסבא", מסבירה ענת הררי, פסיכולוגית ומטפלת משפחתית, מחברת הספר "הולדת סבתא".

לדבריה, בתהליך ההתכוננות ללידה עולות מחשבות בנוגע לסבתאוּת המתקרבת. "מחשבות אלה מעוררות רגשות שונים, ביניהם שמחה ואושר, אבל גם חששות, דאגות והתלבטויות. יש לעיתים תחושה של אי נוחות ביחס לחלקים מסוימים של התפקיד. לא תמיד משתפים אחרים בתחושות האלה, הן בשל ציפיות הסביבה מהסבים לעתיד שיהיו רק מאושרים, והן בשל תחושת אשמה שלעיתים מתלווה לכך".

המקור לשמחה בסבתאות ובסבאות ברור: פתאום יש הזדמנות להיות שוב בקשר עם תינוק קטן ואהוב. הררי מוסיפה, כי הסבתאות לעיתים מעוררת בנשים ציפייה ותקווה לעשות תיקון לחוויה ההורית, משמע לנהוג אחרת בקשר עם הנכדים ולא לחזור על השגיאות שעשו כאימהות. השמחה קשורה לעיתים גם בהגדלת המשפחה ובהמשכיות השושלת. אבל בצד הרגשות החיוביים, יש גם רגשות אחרים.

פסיכולוגית ומטפלת משפחתית: "חלק מהסבתות לא מוכנות לתפקיד"

"תפקיד הסבתאות פוגש חלק מהסבתות כשהן לא מוכנות עדיין להתמסר לתפקיד, בשל עומס רגשי או עומס אחר שנובע ממצב בריאותי, קריירה ועיסוקים נוספים", אומרת הררי. "אותן סבתות חוות קושי ואפילו מצוקה, שנובעת גם מהתנגשות הציפיות מהן".

צביה גולן היא פנסיונרית, אימא לבת יחידה וסבתא לשניים (2.4, שנה). רות פולונסקי בת 56, בובה-תרפיסטית במקצועה (מלווה תהליכים רגשיים לילדים ולמבוגרים בעזרת בובות),  אימא לארבע וסבתא לשניים (2.10, 7 חודשים). נורית הנדלמן, בת 54, היא עובדת הייטק, אימא לשלושה וסבתא לשניים (5.5, 2.5). שלושתן משתפות בחוויות האישיות שלהן, ומדברות בפתיחות על השינוי שהביא לחייהן התפקיד החדש כסבתות.

מה השינוי הכי גדול שקרה בחייך כשהפכת לסבתא?

 הנכדים? חלום שהתגשם. צביה גולן, צילום באדיבותה

צביה גולן: "יש לי בת אחת, ומהרגע שנולדה הפכה למשוש חיי, הכל נע סביבה. הולדת הנכדים בשבילי זה פשוט חלום שהתגשם. אני מטורפת עליהם. אין מילון בשום שפה שיכול לתאר את כמות האהבה שלי אל שני החמודים המושלמים האלה. לקבל בשש בבוקר תמונות מהבת שלי, כשהיא מלבישה אותם לגן, פותח לי את היום. אם ירד גשם בחוץ אצלי תזרח השמש. הם נכנסים הביתה, ומציפים אותי באור ובפרפרים".

רות פולונסקי: "גיליתי אהבה שלא ידעתי שהיא קיימת. זאת אהבה אחרת לגמרי. זה בסדר, הילדים יודעים. האהבה לילדים שלי מלווה בהמון רגשי אשם, המון דאגה והמון לוגיסטיקה. האהבה לנכדים זאת אהבה נטו, בלי רעשי רקע".

נורית הנדלמן: "זה הרים לי את האושר הפנימי לגבהים שלא האמנתי. להפתעתי זה גרם לי לעשות שינוי בסדרי העדיפויות שלי. המון דברים זזו הצידה. הנכד הבכור ישן אצלי פעם בשבוע. יש לו את הדברים המיוחדים שלו: פאזלים ומרק תירס. אנחנו מציירים ביחד, מסתכלים על אנציקלופדיות והולכים לפארק".

"סבתא צריכה לדעת את מקומה"

 "אני סבתא מקלקלת". נורית הנדלמן, צילום באדיבותה

מה היה הפחד הכי גדול בלהיות סבתא?

צביה גולן: "לא היה לי אפילו פחד אחד. אין דבר שייחלתי לו יותר מנכדים. היה קשה לעצור את הדמעות שלי כשהם נולדו. אושר עילאי".   

רות פולונסקי: "לשמחתי הרבה היתה לי אמא שהיתה סבתא נפלאה, ולמדתי ממנה המון. אני זוכרת שהגעתי הביתה אחרי לידת הבן הבכור שלי ואימא שלי חיכתה לנו. איך שנכנסנו היא יצאה, והתיישבה בחוץ. שאלתי אותה 'מה קורה?', והיא אמרה: 'הרגע הזה שזוג נכנס הביתה עם הילד חייב להיות הרגע שלהם בלבד'. זכרתי את זה ויישמתי את זה כסבתא. לדעת את מקומי".

איזו מן סבתא את?

רות פולונסקי: "מפנקת, מפנקת מפנקת. אנחנו גרים מאד רחוק אחד מהשני אבל נפגשים כמעט כל סוף שבוע, מדברים כל יום במסנג'ר, ואני מקפידה לנסוע לפחות פעם נוספת בשבוע. זה כואב לי פיזית כשאנחנו לא נפגשים".

נורית הנדלמן: "סבתא מקלקלת. עושה להם, נותנת להם כל מה שהם רוצים - שיקפצו על הספות, שיעלו על המיטות, שיאכלו ממתקים. כשהבת שלי אומרת לי די, אני מזכירה לה כמה ממתקים היא אכלה. אנחנו מתראים לפחות שלוש פעמים בשבוע".

צביה גולן: "טוטלית. עד הסוף. בדיוק כמו שהייתי אמא טוטלית, כך אני גם סבתא טוטלית. קשה להסביר את הקשר העוצמתי שיש לי עם הבת שלי. אמהות אוהבות לומר את זה, אבל אצלנו זאת לא קלישאה, אנחנו לא רק אמא ובת, אנחנו חברות הכי טובות. הקשר הזה עובר בירושה אל הנכדים. אין דבר יותר טבעי מזה. אנחנו גרות קרוב, נפגשות כל יום, ולמרות שאני פולניה, אני פולניה לייט, ויודעת את מקומי".

"יש משהו קשוח במילה סבתא"

 מעדיפה שהנכדים יקראו לה "סבתותי". רות פולונסקי, צילום באדיבותה

מה ההבדל בין אמהות לסבתאות?

רות פולונסקי: "אני בוחרת למה לדאוג. אני לא צריכה להגיע הביתה, לקלח ולהכין ארוחה, אין את זה. אני כמובן עושה בכיף אם יש צורך".

נורית הנדלמן: "הידיעה מאחורי הראש שזה לא שלך, מעמידה אותך במקום אחר. אני כל הזמן מזכירה לעצמי להירגע. אני יכולה פשוט לשבת אחורה ולהסתכל מה הם עושים.  כאמא לא עשיתי את זה. גם הייתי צעירה וגם לא היה לי זמן. הייתי עסוקה, שיתלבשו טוב, שיאכלו טוב ושיהיו בריאים. היום כשהנכדים מגיעים אני לא עושה כלום חוץ מלהיות איתם. רואים דברים אחרים לגמרי. כשהנכד שלי אומר 'תראי איזה ג'וק מצאתי', אני אומרת לו 'איזה יופי בוא נביא זכוכית מגדלת'. כשהייתי אמא ישר הייתי צורחת".

פרופ' אורית טאובמן בן-ארי, פסיכולוגית, חברת סגל בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן, עורכת מזה למעלה מ-15 שנים מחקרים בנושא סבתאות ובעיקר המעבר לסבתאות, יחד עם פרופ' ליאורה פינדלר וד"ר שירלי בן שלמה – שתיהן עובדות סוציאליות. טאובמן בן-ארי מדברת על אלמנט נוסף במשוואה. "ישנו רגש שלילי שעשוי להתעורר לקראת המעבר לסבתאות, הנובע מכך שסבתאות נקשרת באופן סימבולי לזקנה, בלי קשר לגיל הכרונולוגי ולמידת החיות והפעלתנות שהאדם חש", היא אומרת.

"החברה המערבית מחזיקה בעמדות שליליות כלפי הזקנה, ולכן חרדה מפניה וההכרה בתהליך ההזדקנות מלווה בכאב. הוא מעלה מודעות לציפיות ולתקוות שלא התגשמו, ולמגבלות של האפשרויות בעתיד. כל אלו עשויים להשליך על האופן שבו האדם תופס את המעבר האישי שלו לסבות".

לשאלה האם הפריע לסבתות בכתבה השם החדש סבתא, משיבה רות פולונסקי: "יש משהו במילה סבתא שהוא מאד קשוח בניגון שלו. דאגתי שהילדים שלי יקראו לאימא שלי 'סבתי', וכשהנכד הבכור שלי נולד, לימדו אותו שאני 'סבתותי' והוא קורא לי טיטי".

נורית הנדלמן: "ממש לא מפריע לי. הצרחות 'סבתוש' זה כבוד, אני מתה על זה".

צביה גולן: "גם לי המילה 'סבתא' ממש לא מפריעה. זה תואר אבירי".  

ואיזו סבתא את? היכנסי לחידון של מוטק'ה וגלי!

נכדים, תכירו את החברה החדשה של סבא

להפוך להורים אחרי גיל 50

לשמור על הנכדים? לא תודה

חמותי וצרות אחרות: כך תחיי בשלום עם כלתך

ומה אתם חושבים? בואו לדבר על זה בקהילת דילמות במשפחה של מוטק'ה