תופעה: מקעקעים את זיכרון השואה

זה קורה יותר ויותר. עדיין אי אפשר לדבר על זרם, אבל בהחלט תופעה: דור שני ושלישי לניצולי שואה, שמקעקעים על ידיהם את המספרים שנשאו על זרועם אבא, אימא, סבא או סבתא. המספר הנוראי של מחנות הריכוז, שסימל יותר מכל את הפיכת השוהים בהם ליצורים לא אנושיים - המספר הזה הפך 70 שנה אחרי לסמל של כוח.

יונה דיאמנט (56), מאפרת במקצועה, קעקעה על זרועה את המספר שהיה על ידו של אביה, יוסף דיאמנט ז"ל, שהיה ניצול שואה מפולין. היא עשתה זאת יחד עם שני ילדיה. יוסף דיאמנט היה בן 13 כשהחלה המלחמה. הוא הועבר למחנות כפייה בגטו ורשה, באושוויץ ובמחנות נוספים, וניצל אינספור פעמים ממוות בטוח. אביו קיבל מכות רצח מול עיניו, ובעקבות המכות חלה ומת. יוסף הפך לראש המשפחה, ודאג להתגנב מדי יום להביא מזון לאמו, לאחיו ולשלושת אחיותיו, שהיה מורכב בעיקר מקליפות תפוחי אדמה.

"בילדות שלי הוא לא דיבר על השואה. לא ידעתי בכלל שאני בת של שורד שואה", מספרת דיאמנט. "הוא תמיד אמר 'אתם הניצולים. אתם ניצלתם מהשואה, אני שרדתי אותה'. היה לי קשר מאד מיוחד עם אבא שלי. הפעם הראשונה שהוא סיפר משהו, היתה אחרי ויכוח צורם שהיה בינינו כשהייתי נערה. מאד רציתי קבקבי עץ שהיו אז באופנה, והוא סירב בתוקף. לא הבנתי למה והוא סירב להסביר, עד שהפסקתי לדבר איתו בכעס. ואז סיפר שהוא לא מסוגל  לשמוע את רעש הקבקבים על הרצפה, כי זה מזכיר לו את הצעדים במחנות. הייתי בת 16 וישבנו שעות. השיחה הזאת פתחה אותו, והוא התחיל לדבר על זה". 

ההחלטה לעשות קעקוע של המספר נולדה לפני תשע שנים, והגיעה דווקא מבנה הבכור של דיאמנט. הוא עבר תאונת דרכים בטיול שלפני הצבא ביוון, וכששכב בבית החולים החליט לקעקע את המספר של סבו - אבל בסופו של דבר לא עשה את זה. "אני חושבת שהוא פשוט לא ידע איך לקבל את רשותו", מסבירה דיאמנט. הראשונה שהלכה על זה היתה דווקא בתה, שיצאה לטיול מטעם בית הספר לפולין כשהיתה בת 17.

"קעקוע עם מסר ושליחות"

"אנחנו המשפחה היינו הנקמה שלו בנאצים". קעקוע מספר מחנה הריכוז של הסב, על זרועות האם והנכדה, צילום באדיבותן

"היא לקחה את זה מאד קשה, והחליטה שהיא מקעקעת את המספר. היא חזרה לארץ ומיד עשתה את הקעקוע, ואני ובני השני עשינו גם בעקבותיה. במקביל, בלי קשר, גם בן אחי חשב על הרעיון, ועשה את זה כמחווה לאבא שלי, שהיה אדם מאד מיוחד. כולם היו סביבו כל הזמן, במיוחד ילדים. הוא אהב אותם והם אותו. הוא היה מצחיק ורקדן מעולה, איש מדהים. אחי הקטן קעקע גם הוא את המספר. הוא היה מאד קשור לאבא שלי, וכשהיה קטן מאד דמה לאחיו הקטן של אבי, שנרצח בשואה. הוא היה הבן היחיד שאבא לא יכול היה להתקרב אליו כשהיה קטן, בגלל הסיבה הזאת".

איך אבא הגיב לקעקועים שלכם?

"בן אחי היה הראשון ששאל את רשותו, והתגובה הראשונה שלו היתה: למה? בן אחי אמר לו 'אני רוצה אותך קרוב אלי תמיד, ולדורות הבאים שישאלו''. אבא מאד אהב את זה. הוא הרגיש גאווה גדולה. אחרי שהבת שלי עשתה את הקעקוע, הוא היה תופס לה את היד ומנשק אותה. אנחנו, המשפחה, היינו הנקמה שלו בנאצים".

ניצול השואה יוסף דיאמנט ז"ל. תגובתו הראשונה היתה: "למה?". צילום באדיבות יונה דיאמנט

אלי לוי סגיר, בתה של דיאמנט שהתחילה את כל העניין, כבר בת 25 היום. "חשבתי על זה המון גם לפני שנסעתי לפולין. הנסיעה רק נתנה לי את האישור", היא מספרת. "ידעתי שזה משהו שאני ממש צריכה לעשות. סבא עוד היה בחיים, והיתה לי הזכות להראות לו את זה. הייתי מאד קשורה אליו, הוא היה הכי גיבור, סופרמן, וידעתי שלא יהיה איתנו לנצח. המספר הזה על היד הוא הרבה יותר מהשואה בשבילי".

גם עבור האם וגם עבור בתה, הקעקוע הוא מקור לכוח. "אני עשיתי את זה גם מהמקום של לעורר שיח", אומרת דיאמנט, "רציתי שישאלו ואז אני אספר. סיבה נוספת היא מהמקום של כוח. המספר הזה נותן לי פרופורציות. כשאני נתקלת בקשיים יש לי את המספר מול העיניים, שמזכיר לי שמה שאני עוברת עכשיו זאת לא שאלה של חיים ומוות". לוי סגיר מוסיפה: "יש לי עוד קעקועים חוץ מהמספר, ומאחורי כל אחד מהם סיפור, אבל הקעקוע הזה בא עם משמעות הרבה יותר עמוקה, עם מסר ושליחות. שש שנים עברו מאז שסבא נפטר, והקעקוע נותן לי את ההזדמנות לדבר עליו. זאת בדיוק היתה המחשבה. ניצולי השואה הולכים ומתמעטים, ואנחנו כאן כדי להמשיך לספר". 

"הדור השלישי מתחבר לשואה ממקום של כוח ומשמעות"

 בני לופוביץ', קעקע גם את גדר המחנה שבו שהה אביו. צילום באדיבותו

בני לופוביץ' (54), בעל חנות אופנועים בתל אביב, היה בן 40 כשקעקע על זרועו את תעודת הזהות של אביו, יצחק לופוביץ' ז"ל, שהיה במחנה ריכוז טרנסניסטריה ברומניה. לופוביץ' לא הסתפק במספר תעודת הזהות, וקעקע גם את הגדר של המחנה. "במחנה הזה לא היו מספרים", הוא אומר, "אבל הייתי מוכרח לחרוט את הזיכרון הזה.

"אבא שלי לא סיפר כלום אף פעם, עד שיום אחד איזו סטודנטית, שעשתה עבודה בנושא מצאה אותו דרך 'יד ושם', והגיעה אלינו הביתה. היא שאלה אותו שאלות וזאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי את הסיפורים. איך תלשו אותם מחוות הסוסים שהיתה להם, ככה בלי התרעה מוקדמת. ילד בן שמונה מגיע הביתה מאושר מבית הספר, ולוקחים אותו באכזריות מהמציאות היפה שלו אל תוך מחנה ריכוז. הרגשתי צורך דרך הקעקוע להעביר לילדים שלי את הזיכרון. יש לי בנים בני 17 ו-19, סיפרתי להם הכל. הבן הגדול רצה גם הוא לקעקע. לא הסכמתי בזמנו מבחינה עקרונית שיעשה קעקוע. עכשיו, כשכבר יש לו קעקוע אחר, אני אשקול מחדש".

פרופ' עמית שרירא מהחוג המשולב למדעי החברה באוניברסיטת בר אילן, מודה שהוא מכיר את התופעה רק מהתקשורת, אבל לא ממש חקר אותה. "אני יכול רק לעלות השערות לגבי הסיבות לעשות זאת", הוא אומר. "הקעקוע יכול להיות ביטוי של פגיעות ושל עמידות בו זמנית. הדור השלישי חי את זיכרון השואה הטראומטי דרך הקעקוע. זה יכול להיות ביטוי לכך שהסיפור חי בחיי היומיום שלהם. יש נכדים של ניצולי שואה שמעידים שיש להם חלומות, בהם הם אלה שנרדפים על ידי הנאצים. מצד שני, זה גם יכול להיות ביטוי של תחושת זהות משפחתית, לא מהמקום של ניצולות וקורבנות אלא של הישרדות וכוח. זהות שהם גאים בה, ומקדשים אותה דרך הקעקוע".

 [#middleBanner] 

ד"ר יובל פלגי ראש החוג לגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה, מוסיף: "קעקועים באופן כללי אסורים ביהדות, ואצל הצעירים קעקועים הפכו לדרך נוספת לביטוי. כל קעקוע מבטא משהו - וגם הקעקועים האלה של מחנות הריכוז באים לבטא משהו. בשביל הרבה מאד סבים, השואה זה משהו שיש להתבייש בו, מקום של חולשה. הדור של הנכדים מתחבר לשואה ממקום של כוח ומשמעות: לא פעם החיבור של הדור השלישי טוב יותר מזה של הדור השני, שזה הדור שסבל יותר ולקח על עצמו את הנטל".

מלכת היופי לניצולות שואה: "החיים חזקים יותר"

להגשים חלום: קעקוע ראשון בגיל 60

הטבות לניצולי שואה גם ליוצאי מדינות ערב

ניצחו את השואה, וחגגו 70 שנות נישואים

פרויקט מיוחד: שירי נשים בשואה קמים לתחייה

היום שבו הנאצים החליטו שסבא שלי מרגל

בואו לדבר על זה בקהילת זכויות ניצולי שואה ודור שני של מוטק'ה