"אני אם שכולה לילדים חיים"

הפרט אולי שובר הלב ביותר בסיפורה של שרה (שם בדוי), בת 62 מאזור הצפון, הוא הבקשות שהיא מעלה בפייסבוק לפני שבתות וחגים, למשפחה שתאמץ אותה אל חיקה לפחות לערב אחד, כדי שלא תהיה לבד.

זה לא שאין לה משפחה - היא אם לשלוש בנות וסבתא לשני נכדים. אבל זה 20 שנה שבנותיה מסרבות לכל קשר איתה, בעקבות גירושיה מאביהן. "אני אם שכולה לילדים חיים", אומרת שרה בכנות מכמירת לב. "הבנות לא מדברות איתי, מנתקות לי את הטלפון, לא עונות להודעות. את הנכדים שלי לא ראיתי מעולם, לחתונות לא הזמינו אותי. אני היום למעשה לבד בעולם".

שרה היא אחת ממאות הורים בישראל, גברים ונשים, שסובלים מתוצאותיה של "תסמונת הניכור ההורי". ברוב המקרים, התופעה מתרחשת בעקבות גירושין מכוערים, כשהילדים לוקחים צד, מתנכרים לצד השני ומסרבים לכל קשר. נתונים מארה"ב מדברים על כ-10% ממקרי הגירושין, המתאפיינים בשלב זה או אחר בניכור הורי - מדילול הקשר ועד נתק מוחלט.

המושג "תסמונת הניכור ההורי" נתבע ב-1985 על ידי הפסיכיאטר האמריקאי פרופ' ריצ'רד גדרנר, הרואה את שורש הניתוק בין ההורה לילד בהסתה מצד ההורה השני. הסתה לניתוק מהורה (אלא אם אותו הורה הוא אדם מסוכן), היא לדבריו סוג של התעללות רגשית בילד, שעלולה לגרום לו לנזק בלתי הפיך.

קיומה של התסמונת כפי שהיא מוגדרת על ידי גרדנר, לא מקובלת על כל החוקרים ויש הרואים בה פשטנית, לנוכח מורכבות הסיטואציות הללו. התסמונת גם לא נכנסה רשמית לספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, ה-DSM, אבל מאז שנות ה-90' יש לה חלק בפסקי דין בנושא משמורות על ילדים, ואף מתקיים יום שנתי בינלאומי להעלאת המודעות לנושא (ב-25 באפריל).

"במשך 5 שנים אין כמעט דבר שלא עשיתי כדי ליצור קשר עם הבן"

בקבוצת תמיכה אינטרנטית ההורים חולקים את המשא שעל ליבם. צילום אילוסטרציה: Shutterstock

לפני כשנתיים הקימו שני אבות ישראלים המנוכרים מילדיהם את קבוצת התמיכה האינטרנטית "ניכור הורי - התמודדות ותמיכה", המונה כיום למעלה מ-140 הורים. אחת לשבוע הם נפגשים כדי לחלוק את המשא שעל ליבם.

"יש אצלנו הורים מכל מגזרי החברה", אומר יוסי (שם בדוי) בן 60, אחד המקימים, איש עסקים ויועץ ארגוני בעבר, המנותק מבנו הצעיר זה שמונה שנים. "יש הורים שהם אנשי אקדמיה, אנשים במשרות בכירות בשירות המדינה ובשוק הפרטי. יש אצלנו שוויון מספרי כמעט מוחלט בין גברים לנשים, למרות שסטטיסטית יש יותר גברים שהילדים הופכים כנשק נגדם".

זה מה שקרה גם ליוסי, לדבריו, לאחר שהתגרש מאשתו ואם שני ילדיו. הבת שמרה איתו על קשר, אך הבן לא. "היו לי קודם יחסים טובים עם הבן, תקינים לגמרי", הוא מספר. "אבל כשנפרדנו, הוא לקח את הצד של אימא שלו וניתק איתי כל קשר".

יוסי ניסה הכול. "במשך חמש שנים אין כמעט דבר שלא עשיתי כדי ליצור איתו קשר", הוא מספר בכאב. "אני לא אשכח את היום שהגעתי במפתיע לבית הספר שלו. הוא הבחין בי מרחוק וממש ברח. זה היה נורא. לא הכרתי אז את המונח 'ניכור הורי'. חשבתי שזה קורה רק לי".

בין עשרות הסיפורים שאליהם נחשף עד כה, יוסי מבחין בקווים משותפים. "יש תמיד סוג של נרקיסיזם ו'התקרבנות' אצל ההורה המנכר", הוא מסביר. "נוסח 'בן הזוג הרס לי את המשפחה ואני מסכן'. הילד תמיד מדבר מגרונו של ההורה המנכר, הופך כלי בידיו. ההורה המנכר מוחק לו מהתודעה צד אחד של המשפחה, ורואים את זה גם אצל ילדים בוגרים. יש אצלנו בקבוצה אימא של טייס, שהדיר אותה לחלוטין מחייו".

ולא תמיד רק ההורה נמחק, אלא כל הענף המשפחתי שלו. "אמי, שגידלה את בני, לא ראתה אותו שנים", מספר יוסי. "היום היא חולת אלצהיימר. גם אם הוא יבוא לבקר אותה, היא כבר לא תזהה אותו".

"הורה מנוכר נתפס כהורה רע"

 ההורים מתגרשים והילדים תופסים צד - גם בגיל מבוגר - עד כדי ניתוק הקשר עם ההורה השני. צילום: Shutterstock

בארצות המערב, מסביר יוסי, התופעה מוכרת ומטופלת והרשויות מתערבות, כשמתברר שזה המצב במשפחה. "הרשויות פועלות במישור הטיפולי-אבחוני, שכולל את כל המשפחה, כי הרבה פעמים ההורים המנכרים מאוד חכמים ומניפולטיביים. המישור השני הוא כפייה של הסדרי ראייה, והחוקים מאוד ברורים. אם מזהים את התופעה ויודעים שאין סכנה מצד ההורה המנוכר, בית המשפט קונס את ההורה המנכר ומחייב אותו ללכת לטיפול עם הילד. אם זה לא עובד, בגילאים הצעירים עושים העברה של המשמורת - פשוט לוקחים מההורה המנכר את הילד. הם יודעים שלזמן יש משמעות קריטית. אחרי חצי שנה של היחשפות להסתה של ההורה השני ללא התערבות, הפסדת את הילד".

למה בארץ אין מודעות לתופעה?

"כי ההורים האלה, וזה כולל אותי, חוששים להיחשף. גם כדי לא לפגוע בילדים וגם כדי לא לפגוע בסיכוי לחידוש הקשר. בנוסף, יש חשש מהסטיגמה החברתית של הורה גרוע. אנשים יגידו שאין עשן בלי אש, אולי הוא באמת היה הורה מטורף, אלים, לא מתפקד".

"הורה מנוכר נתפס כהורה רע", מסכימה שרה, "למרות שאנחנו הנורמטיביים. מי שלא בריא נפשית הם בני הזוג שלנו לשעבר, שמשתמשים בכל דרך כדי לסכסך ולשלוט בנו. אלה אנשים חולים, סוג של פסיכופתים".

שרה התגרשה ב-1994 אחרי 12 שנות נישואין ושלוש בנות. "הסיבה הייתה אלימות מצידו", היא מספרת. "רגשית, מילולית, כלכלית וגם פיזית. הבנות ראו אותי מושפלת בבית, ולדעתי שם כבר התחיל הניכור". לדבריה, כדי לחסוך בתשלומי המזונות שחויב לשלם לה על הבנות, דיבר האב על ליבן שיעברו לגור איתו, והיא נותרה לבדה. "היו לי כל השנים יחסים תקינים עם הילדות", היא אומרת. "הייתי אימא משקיענית, פעילה בוועד הכיתה, במסיבות, בטיולים. הוא לא הטיפוס שמחבק ומנשק. אני הייתי זאת שנתנה חום, כשהיו חולות אני הייתי זו שנשארה בבית והפסידה ימי עבודה".

שרה משוכנעת שהנתק שגזרו עליה בנותיה, הוא תוצאה של הסתה מצד האב. "אני הפכתי להיות המפלצת. הוא לא השלים עם זה שעזבתי אותו, האגו שלו נפגע וזו הייתה הנקמה". עם השנים, נישאו שתיים מהבנות והביאו ילדים לעולם, אבל שרה לא הוזמנה לחתונות ולא ראתה מעולם את שני נכדיה הקטנים. "כשהבת השנייה ילדה, היא העלתה פוסט לפייסבוק. כך ידעתי שיש לי נכד", היא נזכרת. "יצרתי קשר וביקשתי לבוא לבקר אותה בבית יולדות. היא אמרה 'אל תבואי'".

"הולך ונעשה קשה עם השנים"

"ניכור הורי היא תופעה שיכולה לקרות לכל אחד". צילום אילוסטרציה: Shutterstock

לאחר פרסום התאבדותה של האם החרדית לשעבר אסתי לווינשטיין, בעקבות התנכרות מצד ילדיה, החליטה שרה לחשוף את סיפורה ברשת, ולאחרונה הגיעה לקבוצת התמיכה של ההורים המנוכרים. "במפגש שהשתתפתי ראיתי שאני לא לבד", היא מספרת. "היו שם הורים מכל הגילאים ומכל המגזרים. חשוב לי שיידעו שזה יכול לקרות לכל אחד. שאנחנו לא אשמים".

הסטיגמה של אם שילדיה ניתקו ממנה, פוגעת לדבריה גם ביכולתה ליצור מערכות זוגיות חדשות. "הילדים של אחד מבני הזוג שהיו לי לאחרונה רצו שייפרד ממני, בגלל הסכסוך שיש לי עם הבנות. לכל גבר שאני פוגשת אני צריכה להסביר למה הבנות שלי לא בקשר איתי". 

הבדידות והנתק הביאו אותה למצבי דיכאון לא מעטים, לשנים של אבטלה ולמצוקה כלכלית. "זה הולך ונעשה קשה עם השנים", היא אומרת. "יש לי אופי שמח ואופטימי ואני לא מוותרת, אבל להיות לבד בבית בין ארבעה קירות, זה מתיש. ביום העצמאות לא יצאתי מהבית, כי לא היה לי עם מי להיות וכן, אני פוחדת מהזקנה, בהחלט".

לדברי הדר קוגל, יועצת בענייני משפחה, זוגיות והורות, תסמונת הניכור ההורי אינה תלויה במעמד או ברמת ההשכלה של המשפחה, אלא ברגישות. "זה בא ממקום לגמרי רגשי, כי הרבה פעמים העובדות אינן רלוונטיות לילד, גם אם הוא בשנות ה-20 או ה-30 לחייו. הוא ספג ניכור ביחסים ההוריים כי צד א' השמיץ את ב' וזה נדבק כעובדות, שלפעמים אין להן קשר עם המציאות".  

כשהליך פרידה וגירושין נעשה כפי שצריך, לא ייווצר לדבריה מצב של ניכור הורי. "זה קורה במקום שיש צד שלא יכול להתגבר על הפגיעה. זה לפעמים קונפליקט מתמשך שהילד רק מייצג אותו".

ההורה השני תמיד מעורב, לדברי קוגל, כך או אחרת בעיצוב דמותו השלילית של ההורה המנוכר. "אני מכירה אישה שגדלה עם שיחות טלפון של אימא שלה לדודה, מתלוננת בבכי על האבא ומספרת את נקודת המבט שלה, והבת התחילה להאמין שיש רק צד אחד טוב - ובגיל ההתבגרות ניתקה קשר עם האבא. האימא אפילו לא אמרה דברים מפורשות, אבל זה נספג.

"לפעמים אלה לא מילים, רק ג'סטות, הבעות פנים. לעיתים הדיבור הוא בסמלים. כסף, למשל, שיכול להעיד לכאורה על אהבה ועל רגשות. 'הוא לא נותן לי כסף', האימא תאמר כל הזמן, והילד ירגיש כל חייו שאביו נטש אותו". 

"יש דרכים יצירתיות לפעול במקרה של ניכור הורי"

 הניתוק פעמים רבות ממשיך גם לדור הבא - לנכדים. הדר קוגל, צילום באדיבותה

וכמו תמיד, במקום שאין בו שלום, כל הצדדים נפגעים. "הילד כבר מפתח מודל של חציון בין אבא לאימא. הוא לא רשאי לאהוב את שניהם, הוא חייב לבחור. הרבה פעמים רואים את זה ממשיך לדור הבא, בבחירת בן זוג שמנותק מהוריו ונולדים שם נכדים שסופגים את הנתק".

מניסיונך, מה הורה מנוכר צריך לעשות?

"מקובל לומר שהורה לא צריך להרים ידיים ולעשות כל פעולה אפשרית, כי הילד הוא שלך לעולמים ולא מוותרים על ילד. אתה המבוגר האחראי ואמור לנהל את ספינת היחסים. אין להורה את הפריבילגיה להיעלב. הוא צריך לעשות הכול, גם כדי שיוכל להגיד לעצמו, אפילו אחרי שנים, 'עשיתי כל מה שיכולתי'.

"יש כל מיני דרכים יצירתיות לפעול במקרה של ניכור הורי. אני מכירה אב שבתו מתנכרת לו, אבל אחת לכמה זמן הוא שולח לה תמונות עדכון של עצמו, של המשפחה שלו. היום יש דרכי התקשרות ואם אתה מספיק נודניק, לפעמים הולך לך. בגיל היותר מבוגר, יש אמירה שהילד כבר גדול וצריך לקחת אחריות, אבל התפקיד ההורי תמיד נשמר".

אפשר לשקם מערכת יחסים כזאת?

"אני אופטימית ותמיד חושבת שאפשר. אם לפחות לצד אחד יש מוטיבציה חזקה והוא מסוגל לראות את זה כתהליך, שבו ייצאו הרבה כעסים והאשמות, להקשיב ולא להיפגע, זה אפשרי. נכון שיש תחושת החמצה של השנים האבודות, אבל אפשר ליהנות ממה שנשאר.

"משפחה זה מקום מאוד דינמי. אנשים גדלים וצריך לנצל צמתים. חתונה למשל, הולדת נכדים, אירועים שנותנים רבדים נוספים של הסתכלות על החיים. מצד שני, כשמגיעים כבר לשלב של בגרות ואם ההורה עשה הכול בתור הורה וזה לא צלח, יש את המקום של לשחרר, שהוא מאוד קשה. להשלים עם הניתוק".

כששרה נשאלת האם היא כועסת על בנותיה, היא משיבה שעם כל כאב הלב, היא מרגישה שאת הגלגל כנראה אי אפשר להחזיר לאחור. "מטפלת פעם שאלה אותי האם אני באמת רוצה להיות בקשר איתן, ועניתי 'כן ולא'. השארתי ילדות מתבגרות, עברו עשר שנים ואין לי מושג מה עבר עליהן. לא נכחתי בשמחות ובאירועים שלהן. היום הן רעות אלי. אני לא יודעת אם אי פעם נוכל לחזור אחורה וזה נורא כואב. הבאתי ילדים לעולם, רציתי להיות אימא ומישהו חטף לי את החלום".

בנו של יוסי, היום בשנות ה-20 לחייו, עבר עם אמו לגור בעיר אחרת. "אין לי אפילו את הטלפון שלו", מספר יוסי. "אני רואה אותו בפייסבוק ולא מבקש חברות, כי הוא יחסום אותי. נפרדתי מילד, אבל בפעם האחרונה שראיתי אותו לכמה דקות, ראיתי כבר בחור. יותר גבוה ממני, עם זקן וקול בס. הוא עבר את כל המהפך הזה רחוק ממני וזה כאב גדול".

תחזרו לדעתך אי פעם להיות בקשר?

"אין לי מושג. גם אם זה יקרה, זה לא יחזור למה שהיה. נצטרך לבנות משהו חדש, שאני לא יודע מה תהיה האיכות שלו. ננסה לא להאשים ולא להתחרות מי סבל יותר. לא כולם יודעים לעשות את זה, אבל צריך לנסות". 

לא רק ספר בישול, ספר על אמהות

שוויון בין הילדים, יש דבר כזה?

ומה קורה כשאנחנו מתחילים לקנא בילדים שלנו?

סוף סוף: הילדים עוזבים את הקן

ארץ חדשה: כשהילדים עושים רילוקיישן

אני לא הסבתא! להפוך להורים אחרי גיל 50

כמה טוב שבאת הביתה? לא בטוח

הנשים שבחרו לא להביא ילדים לעולם

מתגרשים בגיל הזהב? כך תעשו זאת נכון

מה אתם חושבים? בואו לדבר על זה בקהילת דילמות במשפחה של מוטק'ה