"בריקוד אני מרגישה בת 18 מחדש"

"כשאני רוקדת אני מרגישה ריחוף, כאילו אני בת 18 מחדש. זה לא משנה אם אני מופיעה בפני אדם אחד או בפני 60 אלף איש - המוזיקה מפעילה אותי, ההד שנכנס לתוך תוכי". כך מתארת חמודה אבוטביל בת ה-67 את חווית הריקוד, שאחרי כמעט 40 שנה של הפסקה – חזרה אליה השנה במסגרת פרויקט "מעשה גיל", של שילוב ריקוד בקהילה.

אבוטביל היא אחת מ-24 רקדנים בני הגיל השלישי, שזכו להופיע יחד עם רקדנים מלהקת המחול "ענבל", בהופעה המסכמת סדנה של חצי שנה. מדי יום ראשון בבוקר התייצבו הרקדנים של "ענבל" לעבוד עם האוכלוסייה המבוגרת של הקהילה, ולבנות יחד מופע שיבטא את העולמות הפנימיים שלהם. יוזמת הפרויקט, דליה חיימסקי, היא אשת מחול המתעניינת בשילוב של אמנות וקהילה. לפני שלוש שנים גילתה כי הנגשת המחול דווקא לאנשים מבוגרים, משרתת את המטרה בדיוק באופן בו רצתה – היא תורמת הן לאזרחים הוותיקים, והן לאמנות עצמה.

"פיתחתי את המודל הזה, שמשלב עבודה שוטפת עם האזרחים הוותיקים, לקראת מופע שאנחנו מעלים בסוף כל סדנה. התוצאה היא תמיד חיבור בין קהילות, שעושה טוב גם למבוגרים וגם לצעירים המשתתפים בזה. זה עובד בכל פעם מחדש", אומרת חיימסקי.

הפעם, בשיתוף פעולה עם מרכז היום של עמותת מט"ב לשירותי טיפול ורווחה והעמותה לאמנות בקהילה, ובתמיכת האגף לתרבות ואמנויות בעיריית תל אביב, הוחלט לצרף לסדנה רקדנים מקצועיים מלהקת "ענבל" – להקה אתנית במקורותיה, שאין מתאימה ממנה לקיים דיאלוג עם התושבים הוותיקים של כפר שלם, רבים מהם ממוצא תימני. שלושה רקדנים צעירים מ"ענבל" גויסו למשימה, אך בטרם החלה הסדנה היה צורך לגייס את הרקדנים המבוגרים.

כאן, חיכתה לחיימסקי הפתעה. "הגענו למרכז ושמענו שיש בסביבה רקדנית עבר אמיתית, מישהי שפעם רקדה ב'ענבל' בשנות ה-70. כך הכרתי את חמודה, ומיד כשראיתי אותה ראיתי שהיא הייתה פעם רקדנית. היא נראית צעירה מדי כדי להיות במקום כזה, האצבעות האלסטיות שלה גם הן מספרות על העבר שלה. בדיאלוג ביננו היא מיד הבינה מה אנחנו רוצות לעשות, והפכה לחלק משמעותי מהפרויקט".

"הריקוד שחרר אותי ונתן לי ביטחון"

 אלתרה קטע סולו עם נגיעות אתניות. חמודה אבוטביל, צילום: אילנית תורג'מן

נשים וגברים נוספים גויסו לסדנה, ובעבודה משותפת עם הרקדנים הצעירים, המציאו יחד את מופע הסיום. "חוץ מחמודה כולם היו בלי ניסיון. בנינו יחד אמון הדדי, הם הבינו שבאנו להיות איתם, לשמח אותם מכל הלב, לדבר ולרקוד".

היו חששות מצד המבוגרים במהלך הסדנא?

"לפעמים הם התלוננו על כאבים, חששו שהגוף לא יעמוד בזה, אבל בסוף הם מופיעים אפילו בלי מקל ההליכה שלהם, הכאב לא קיים יותר. במהלך העבודה הם גם חוששים להראות  מגוחך, אבל אנחנו נותנים להם לבחור מה לעשות לפי היכולת שלהם. חשוב לנו מאוד לא לרדד את המחול, שהקהל ישב ויתרגש כמו בכל מופע מקצועי. אנחנו עושים יחד מחקר תנועתי, עובדים במגע, מניחים ידיים אחד על השני, בונים מבנים של קומפוזיציה. זה לא פשוט עם אנשים שאין להם ניסיון, אבל זה מאוד מהנה".

בהופעת הסיום, האזרחים הוותיקים הופיעו מול משפחות וחברים, בקטעי סולו, דואט וטריו, בשילוב עם הרקדנים הצעירים. חמודה אבוטביל, שאפשר כנראה לכנות אותה הכוכבת של המופע, אלתרה קטע סולו עם נגיעות אתניות שמסכם את קריירת הריקוד האישית שלה. "התחלתי לרקוד בגיל 11", היא משחזרת, "למדתי שלוש שנים בלט קלאסי שזה הבסיס להכל. אבל בעצם אני רוקדת כל החיים. מגיל שלוש כבר שמו לי מטפחת על המתניים ואמרו לי לרקוד. אבא שלי היה אומר לי שנולדתי לעשות את זה".

 [#middleBanner] 

בגיל 14 אבוטביל, ילידת כפר שלם עם הורים שעלו מתימן, הגיעה ללהקת המחול "ענבל", אז בניהולה של שרה לוי תנאי. "עשינו חזרות ברחוב יפת, באזור התעשייה, היינו מופיעים ביפו, כולם באו לראות אותנו. הייחוד בריקוד התימני הוא ההבעה, הרגש, הסיפור – אלה סיפורים מלאי שמחת חיים. גם ניסים גרמה היה רוקד איתנו בלהקה. אבל היו רגעים קשים עם מנהלת הלהקה, אז אחרי שנה החלטתי עם שני חברים מהלהקה, מרים ושעיה צפרי, שאנחנו מקימים להקה משלנו. זה התחיל קריירה של 10 שנים של הופעות פולקלור בארץ ובחו"ל, איפה לא היינו? בטורקיה, באיטליה, ביוון. אלה היו שנים מדהימות".

מתי הפסקת עם זה?

"בגיל 30, כשהתחתנתי".

מאוחר, יחסית לתקופה.

"כן", צוחקת אבוטביל, "הייתי אישה חופשיה, היו קוראים לי פושעת של הכפר, הייתי הולכת עם כפתור חצי פתוח ומבלה בלילות. הריקוד שחרר אותי ונתן לי ביטחון".

"המפגש בין הגוף הזקן לצעיר הוא פשוט מרתק"

 "מרתק להסתכל על הדור שיש לו כל כך הרבה מה להגיד". ממשתתפי הפרויקט, צילום: אילנית תורג'מן

37 שנים אחרי הפרישה, כשבמרכז היום אליו היא מגיעה חיפשו אותה מלהקת "ענבל" – אבוטביל זכתה לסגירת מעגל שלא ציפתה לה. "הייתי מאושרת לגלות שהם באים לעבוד איתנו, אבל כשראיתי מה הם עושים, הופתעתי. חשבתי שנקבל קבוצת מחול של פולקלור, אבל להקת 'ענבל' של היום שונה לחלוטין. בלי שרה לוי תנאי, הם איבדו את הפולקלור התימני. אמרתי להם: 'אתם קוראים לעצכם ענבל, אז תשמרו על המסורת'. לימדתי אותם כמה תנועות עם הידיים שהם לא הכירו, והכנסנו את זה למופע".

אבוטביל גם תרמה למופע לבוש מסורתי מהבית, והתוצאה היא דיון בעדות, במקורות ובמסורת, בפרשנות מודרנית. "הבד משמש במופע מטאפורה לשכבות של זיכרון", אומרת חיימסקי, "וזה יכול להיות זיכרון של כל עדה שהיא. היו לנו רקדנים מאיראן ודוברי רוסית. הייתה לנו תימניה קשישה בת מאה, ועוד אחת שישבה על הכיסא ורקדה עם כל הגוף, בישיבה. יש משהו במופע שמפגיש בין הגוף הזקן לצעיר, שהוא פשוט מרתק. אותי, כאישה בת 39 שנמצאת באמצע הדרך, זה מאוד מעניין. הרי חיי המדף של רקדנית הוא קצר, זה מרתק לשים את הזיקנה במרכז, להסתכל על הדור שקיים ושיש לו כל כך הרבה מה להגיד".

ואבוטביל, האם היא תמשיך לרקוד? נראה שאי אפשר אחרת. "גם אחרי שהפסקנו לעבוד ביחד, אני רוצה להמשיך", היא מספרת בהתרגשות. "גיליתי שהתשוקה עדיין בתוך תוכי, ברוחי ובנשמתי. אני פשוט שמה לי מוזיקה בבית, ורוקדת".

"אף פעם לא מאוחר להתחיל לרקוד"

הנשים שהפכו לרקדניות מקצועיות אחרי גיל 50

צדיק כתמר: כל היתרונות בריקודי עם

נצלו את היום וצאו איתו במחול

"תנו לי את האפשרות לשכוח צעד"

"כשאני בתוך הנגינה זה כמו מדיטציה"

אל תתנו לגיל להפריע לתחביבים שלכם

הצטרפו לקהילת הפנאי והתרבות של מוטק'ה