"כל עוד אהיה מסוגל, אמשיך לרוץ"

השחפים והשלדגים המקננים על גדות הכנרת וגם משפחת חתולי הבר כבר לא מופתעים, כשמדי בוקר חולף על פניהם בריצה אדם לא צעיר, אך נחוש. שלומי זר בן ה-64 מטבריה לא מפספס אמנם את המראות הפסטורליים שלאורך חופי האגם, אבל לא עוצר לרגע.

היעד העכשווי שלו הוא השתתפות ב"מרתון Winner טבריה" שמארגנת עיריית טבריה, בשיתוף חברת מרתון ישראל על חופי הכנרת, שיתקיים ב-5 בינואר (שישי). המרתון, מהוותיקים בעולם, מציין 41 שנים לקיומו עם ארבעה מקצים ו-5,000 אצנים.

זר, שכבר הספיק לרוץ שני מרתונים שלמים, יסתפק הפעם בחצי מרתון, כשהוא מקווה לגמוע את 21 הקילומטרים בתוך פחות משעתיים. "אחרי המרתון האחרון לפני שנתיים, החלטתי שאני לא רץ יותר 42 קילומטרים", הוא מסביר. "לטעמי, הגוף האנושי לא בנוי לזה. ריצה כל כך ארוכה פוגעת בשרירים, שוחקת את הסחוסים. העומס גבוה מדי".

ההרגל לרוץ מדי בוקר ולהשתתף במרוצים לא מאוד ותיק אצל זר, גרוש שחי בזוגיות, אב לארבעה וסב לעשרה. למעשה, עד לפני 15 שנה, עם 18 קילוגרמים עודפים, הוא היה אדם בלתי ספורטיבי בעליל. "בצבא גיליתי אמנם שאין לי בעיה לרוץ - שיחקתי טניס וכדורסל, הלכתי חלקים מ'שביל ישראל'", הוא נזכר, "אבל זה ממש לא היה כמו היום, שבלי ריצה חמש פעמים בשבוע, אני מרגיש שהפסדתי משהו".

בגיל 58 רץ לראשונה בחייו מרתון מלא

גילה שהחיים הרבה יותר יפים עם ספורט. שלומי זר, צילום באדיבותו

המהפך חל כשבתחילת שנות ה-50 לחייו הפסיק לעשן ועלה במשקל. המסקנה המתבקשת הייתה שאין מנוס מדיאטה וספורט. כמי שעבד אז כמנהל מחלקת התרבות של עיריית טבריה, משרה ששאבה את כל זמנו, לא היה ברור לו איפה משחילים את זה בסדר היום, עד שחבר ייעץ לו פשוט לקום שעה קודם בבוקר.  

"התחלתי לקום בחמש בבוקר, לעשות הליכה של 6-7 קילומטר, לחזור הביתה, להתקלח וללכת לעבודה, וגיליתי שהחיים הרבה יותר יפים ככה. לפני כן הייתי מגיע לעבודה כמו סמרטוט. אחרי שהתחלתי בצעידות, הפכתי לאדם אנרגטי".

ההליכה הפכה עד מהרה לריצה ("ראיתי אנשים רצים על הטיילת בטבריה ורציתי גם"). אחרי 200 המטרים הראשונים בריצה, הוא והחבר שיצא איתו כמעט התעלפו, אבל שנה אחר כך זר כבר השתתף במקצה של 12 קילומטר במסגרת מרתון בעיר. לאט לאט גדל התיאבון למרחקים, הוא עלה לחצי מרתון, וב-2011, כשהוא בן 58, רץ לראשונה בחייו מרתון מלא.

זר, שנולד בצפת וגדל בפתח תקווה, הגיע לטבריה בתחילת שנות ה-20 לחייו, בעקבות הגרלה. "אחרי נישואיי אשתי, שהייתה מורה ואני, שחיפשתי מקום ללמוד, הצטרפנו לתוכנית בשם 'עובדים נדרשים בפריפריה', שהציעה הטבות. הפלנו גורל בין המקומות שנכללו בתוכנית ויצא טבריה", הוא מספר.

העיר שלשפת הכנרת הפכה מאז לחלק ממנו, כפי שהוא מעיד, והוא לא מצטער לרגע שנפל דווקא בה. כאן נולדו ארבעת ילדיו (שניים מהם ממשיכים לגור בעיר), הוא עצמו למד הדרכת נוער ושימש כמנהל מועדון נוער ורכז תנועות נוער בעיר. בהמשך, כחובב מוזיקה מושבע ונגן סקסופון, מונה למנהל המדור לתיאטרון ומוזיקה בעיריית טבריה, ואחר כך למנהל המחלקה לתרבות, בה כיהן במשך 13 שנה, עד שפרש לפני חמש שנים.

"בשנה הראשונה לפנסיה רק רציתי ליהנות מהחופש"

 תכנן והגשים חלומות בפנסיה - ועשה את זה. זר והסקסופון, צילום באדיבותו

למרות שאהב את עיסוקו המקצועי ועד היום הוא קשור בטבורו, כדבריו, לפעילות התרבותית בטבריה, זר שמר פינה חמה בלב לשנות הפנסיה הצפויות לו, בהן תכנן להגשים חלומות. הראשון בהם היה פשוט לא לעשות כלום. "רציתי ליהנות מהחופש", הוא אומר, "החלטתי שלפחות שנה - לא משנה מה יציעו לי - אגיד 'לא' אוטומטית, בלי להרהר. וכך היה".

בינתיים הוא עבר קורס צלילה (ומקפיד להגיע לצורך התחביב לפחות פעמיים בשנה לאילת), הלך את החלקים בשביל ישראל שטרם סימן עליהם וי, בנה רהיטים, שיפץ את הבית, טיפח את הגינה וטייל בחו"ל. לפני שלוש שנים נכנע וקיבל תפקיד שהוצע לו - ריכוז כיתות לימוד לאזרחים ותיקים בבתי ספר תיכוניים בעיר.

הפרויקט, שמתנהל בשיתוף המשרד לשוויון חברתי, היה אז בחיתוליו וכיום מונה כמאה כיתות ברחבי הארץ. "זו מסגרת לימודים שמיועדת לכל גמלאי שרוצה להרחיב את הדעת במקום להתנוון מול הטלוויזיה", הוא מסביר. "אנחנו מלמדים אנגלית, הכרת המחשב, עושים פעילות גופנית, ואחת לחודש יוצאים לטיול בארץ".

"בלי הריצה - אני לא אני"

הפך גם למדריך ריצה. עם קבוצת הריצה (זר בשורה התחתונה משמאל), צילום באדיבותו

קריירת הריצה שהחל לפתח כמה שנים קודם, סיפקה עיסוק נוסף לפנסיה. "כשפרשתי, פנה אלי מנהל מחלקת הספורט בעירייה והציע שאקים קבוצת ריצה. אין לי אמנם הכשרה כמאמן, אבל חשבתי שאוכל לתרום מהניסיון שלי וכך התגבשה קבוצת 'רצי טבריה' - גברים ונשים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, בגיל של הילדים שלי פחות או יותר, כשאני המדריך.

"בשלב מסוים, כמה מהרצים ביקשו שאאמן אותם למרתון והתחלנו להתאמן חמש פעמים בשבוע על פי תוכנית מסודרת, כולל השתתפות במרוצים. זה לא היה קל. היו לא פעם נקודות שבירה וסצנות של בכי, אבל עברנו את זה. התפקיד שלי היה להחדיר בהם את האמונה שהם מסוגלים". 

עידוד ופרגון הם, אפשר להניח, הכרחיים כשאתה נאבק להמשיך לרוץ עם גוף דואב ואוויר שאוזל, ולדברי זר, בקהילת הרצים יש לכך מודעות גבוהה. "יש אחוות רצים", הוא אומר, "אנשים מעודדים אחד את השני כל הזמן במרוצים, צריך לראות את זה כדי להבין".

 [#middleBanner] 

שגרת האימונים של זר עמוסה: היא כוללת ריצה של עשרה קילומטרים חמש פעמים בשבוע, ותמיד לחופי הכנרת. "זאת ממש מדיטציה. המראות סביב הכנרת מדהימים ומשתנים מעונה לעונה", הוא מספר. "בקיץ הכול צהוב והמים כחולים ומזמינים, והרבה פעמים אני מסיים את הריצה בטבילה. בסתיו יש המון עופות מים, טבלנים, שחפים, ברכיות, ממש נשיונל ג'יאוגרפיק. באביב יש פריחות".

עם השנים והאימונים, הריצה הפכה לחלק בלתי נפרד מחייו. "בלי זה אני לא אני", הוא אומר. "אנשים אומרים לי 'די אתה מבוגר, אפשר ללכת, למה צריך לרוץ?' אבל אני רוצה להאמין שכל זמן שאהיה מסוגל, אמשיך לרוץ". 

הטרנדים הבולטים בבריאות ל-2018

לחיות עד 150 שנה? זה אפשרי, אבל לא בטוח שכדאי

"הים הוא סוג של פילגש, אנחנו מכורים"

אפשר גם לשמור על כושר - בלי לצאת מהבית

גילו את גלישת הסאפ בגיל 50+, והתאהבו

ענפי הכושר שגם שונאי הספורט ישמחו לאמץ

הליכה נורדית: לשרוף יותר קלוריות בפחות מאמץ

הכל על פעילות גופנית אחרי גיל 50

לרוץ אחרי גיל 50

הצטרפו לקהילת בריאות ואורח חיים בריא של מוטק'ה