החיים מתחילים בגיל 70

להיפתח, להיחשף, לדבר על נושאים כמו: חוזקות, רגשות, כעסים, חשיבה חיובית, העצמה. כל אלה אינם עניין  של מה בכך, כשמדברים על דיירי דיור מוגן, בעיקר כשרובם שייכים לדור שלא מדבר על רגשות. על הרקע הזה נראה כי מרתה דגן, עשתה היסטוריה באחוזת ראשונים בראשון לציון, שם היא מתגוררת. דגן היא עורכת דין במקצועה שעשתה הסבה מקצועית ורגשית לפני 20 שנה, ומאז היא עובדת בהנחיית סדנאות כמאמנת אישית.

את סדנאות ההעצמה שלה מעבירה מרתה בהתנדבות. "שליחות", היא קוראת לזה. "יש לי קבוצה פתוחה של 50 איש. את יודעת מה זה 50 זקנים שלא שמעו בחיים שלהם על דברים כאלה?" צוחקת דגן, "על שילוב החלק הפיזי והרגשי, על זרימה וקבלה, על ניהול רגשות. יש לי אנשים בני 90 שמשתתפים בסדנאות. אשה בת 95 אמרה לי לא מזמן 'חבל שלא שמעתי על הדברים האלה לפני 70 שנה'".  

הילדה מארגנטינה שהתחתנה עם חבר ילדותה

מרתה דגן. מדברת עם בני 90 על רגשות (צילום: מהאלבום הפרטי)

מרתה דגן, היא תינוקת במושגים של דיור מוגן: היא בת 73 בלבד ומתגוררת שם מגיל 70. היא עלתה לארץ מארגנטינה כשהייתה בת תשע וחצי. כשהייתה בת עשר הכירה לראשונה את אבי דגן, שעלה גם הוא עם משפחתו מארגנטינה. השניים הפכו מייד לחברים טובים וב-1964 התחתנו. נולדו להם שלושה ילדים: בן ושתי בנות ולהם תשעה נכדים.

ב-2007, אחרי 40 שנות נישואין עם הגבר הראשון של חייה התגרשו. הגירושין סימנו שינויים לא מעטים בחייה, כולל את המעבר לדיור מוגן בגיל 70. "כשאבי ואני נפרדנו, נשארתי לגור עם בתי האמצעית", היא מספרת,  "בתי אם חד הורית וזה התאים לה. אחרי כמה שנים היא החליטה לעבור מנס ציונה לראשון לציון והחלטתי שהגיע הזמן שלכל אחד יהיה את הקן שלו. לא תמיד יש לי כוח לפול טיים ג'וב עם שני הנכדים".

תוכלי לספר על ההחלטה לעבור לדיור מוגן?

"החלטתי לעבור לדיור מוגן וזאת הייתה בהחלט החלטה מצוינת.  בהתחלה לא היה פשוט. כבר בחודש הראשון רציתי לפתוח סדנא, אבל אמרו לי שלא כדאי, שאנשים שם יאכלו אותי. הייתי בטוחה שיהיה בסדר אבל לא רציתי כבר בהתחלה להילחם.  אחרי חודש עשיתי פיילוט, וכל השאר היסטוריה".

 לא העירו לך שאת צעירה מדי לדיור מוגן?

"כשנה לפני שעברתי לדיור מוגן הגעתי לבדוק מה זה. כל מה שראיתי היו אנשים עם תמיכה וכסאות גלגלים, והחלטתי שזה לא בשבילי. המחשבה שזה מה שאני רוצה לא עזבה אותי והחלטתי לבדוק שוב. חשבתי שאולי זה היה מקרי שדווקא באותו יום היו בלובי רק אנשים בכסאות גלגלים. הלכתי לבקר שוב והחלטתי לעבור. לא רציתי לגור לבד בדירה רציתי לגור בדיור מוגן עם אנשים סביבי. רציתי להגיע לשם כשאני עדיין עם כוחי במותני, עדין נוהגת, יש לי חברים בחוץ ובפנים. היתרון הכי גדול של המקום שזה דיור מוגן אני מרגישה מוגנת ולא חוששת מכלום. הפעילויות ברמה מאד גבוהה ממש במקום. צוות נהדר. חיים פעילים ומעניינים".  

מעורכת דין למאמנת אישית

 
מרתה דגן. התגרשה אחרי 40 שנות נישואין (צילום מהאלבום הפרטי)

הקריירה של דגן מתפרשת על פני שנים רבות. "שירתתי 16 שנה בצבא קבע בבה"ד 12, כמעט בכל תפקיד אפשרי עד תפקיד סגנית מפקדת הבסיס. בגיל 34 השתחררתי והלכתי ללמוד משפטים והייתי עורכת דין שנים אחדות עד שהגעתי לאגף המכס, שם הציעו לי תפקיד ניהולי ולקחתי אותו. הייתי סגנית מנהלת מכס באשדוד, ומנהלת מכס בחיפה. 

ב-1988 גיליתי גוש במישוש. עשו לי שאיבת תאים, הבדיקה יצאה תקינה ואני התעקשתי שמשהו לא בסדר וביקשתי ביופסיה. עשו לי ביופסיה והרופא אמר לי שעל פניו זה ניראה שפיר לגמרי. התבקשתי להגיע תוך עשרה ימים לקבל את התשובה. אני מגיעה לרופא והוא שולח אותי להביא את התיק הרפואי שלי מהמזכירות. היום כבר אין דברים כאלה. תוך כדי הליכה במסדרון עם התיק אני מציצה לתשובות ואני רואה שכתוב קרצינומה. אין לי מושג איך ידעתי שזה סרטן אבל ידעתי. הרופא פתח את התיק בחיוך בטוח שמדובר בגידול שפיר.

"אני יודעת מה יש לי", אמרתי לו. הוא ממש החוויר. "זה היה כאילו שהדרך במסדרון וההמתנה לרופא הספיקו כדי שאקלוט ואפנים. לא רציתי דעה נוספת רק רציתי שינתחו אותי במהירות האפשרית ויוציאו את כל מה שאפשר. זה היה ביום שלישי וביום חמישי כבר נותחתי. אז גם לא היו שחזורים תוך כדי. לא הקרנתי דרמה וגם במשפחה זה לא עבר כדרמה. החליטו שאני לא זקוקה לכימו או הקרנות כי לא רואים התפשטות של תאים. כניראה שכן היו כי חמש שנים אחר כך הסרטן עבר לכתף. זה התחיל בזה שלא יכולתי להזיז את הכתף מכאבים. עשו לי צילום והאורטופד אמר שזה שום דבר. שוב הייתי הרופאה של עצמי נסעתי עם הצילום לרופא שניתח אותי בהדסה. הוא ראה גידול מאוד ברור בעצם. אז כבר עברתי הקרנות וכימו, שאחריהם הבנתי שהגיע הזמן לשינוי דרמטי בחיים.

ידעתי שאם אני לא אעשה שינוי דרסטי אני פשוט אמות. התחלתי ללמוד את כל הנושא של ניקוי רעלים פיזי ונפשי. עשיתי תהליך עמוק של סליחה. התחלתי עם בעלי, חבר חיי. הוא עדין לא סלח לעצמו אבל אני סלחתי לו. הוא לא מפסיק לבקש סליחה, וכל יום אני אומרת לו  'יאללה תתקלח כבר'. החברה שלו תרמה לאושר שלו ובעקיפין לאושר שלי. זה היה תהליך ארוך ומאוד עמוק. כל התהליכים שאני עושה הם עמוקים. היא מאוד עזרה לאבי, אז יש לי רק תודה אליה. היא אישה מאוד מיוחדת, היא מבינה את השפה הרוחנית וגם מיישמת אותה. היא היום בת 60".

בת הזוג של בעלך לשעבר צעירה ממנו ב-13 שנה ואת בסדר עם זה?

"בוודאי שהיו כעסים. הרבה כעסים. היום אני כבר שואלת את עצמי למה אני כועסת? והאם משתלם לי להישאר בכעס. אני כועסת היום על הכל הרבה פחות. בכלל הפכתי את עורי. גם בצבא וגם כעורכת דין הייתי אדם מאוד שיפוטי. מאוד ביקורתי. לא הייתי אדם רע, זה היה יותר ממקום של שנינות, הומור וציניות, אהבתי להכניס מתחת לחגורה".

מה אתם עושים בסדנאות?

"לומדים איך לחיות יותר טוב. יש שני מסרים מרכזיים שהם יעוד חיי: אוורור הנפש, הנשמה והגוף ועבודה מאוד מעמיקה על נושא של רעלים פנימיים, פיזיים ונשמתיים. חלק מזה מיושם בסדנאות שאני מעבירה. התהליך הוא פרקטי, אל תשכחי שאני עורכת דין, אז הכל אצלי בטבלאות".

מה זה אומר בפועל?

"כל אחד בקבוצה מספר על קונפליקט או דילמה שהיו לו ואיך פתר או עדין לא פתר, וכל הקבוצה נותנת את ההתייחסות שלה. הכיוון בדרך כלל הוא להראות איך אפשר לפתור קונפליקטים בדרך של זרימה וקבלה, בניגוד לדרך של שיפוטיות, עלבון ואגרסיביות. לומדים איך לנהל את הרגשות, מתרגלים את זה הלכה למעשה.

בדיוק דיברתי עם העובדת הסוציאלית פה באחוזה. והיא אמרה לי שבזכות הסדנאות, השפה השתנתה, אנשים יודעים מה טוב להם מה לא טוב להם. למשל איך לקבל את העובדה שהשכן לא עונה לך 'שלום'. לפעמים מדברים על זה שעה שלמה, איך אני מרגישה עם זה? איזה רגש עולה לי?  ואיך אני מגיבה. גם אי תגובה זאת תגובה. אנחנו מנתחים ואנשים מביאים דוגמאות מהחיים. זה סוג של אימון אישי אבל עם מצוקות של הגיל השלישי".

מה הכי ריגש אותך?

"אני מתרגשת המון. זאת עבודה משותפת וגם אני עברת המון תהליכים תוך כדי עזרה לאחרים. לפעמים יש לי צורך לחבק את כולם אבל לחבק צריך אישור. האנרגיה היא נהדרת, אני ממש הפסיכולוגית שלהם והם מתייעצים איתי המון גם באופן פרטי. זה הייעוד שלי.

יום אחד הבת שלי ישבה בסדנא, והיא אמרה לי שהיא ממש ראתה את ההילה סביבי. אני ידעתי בדיוק מתי היה הרגע שבו ראתה את ההילה. זה היה רגע שבו הרגשתי שהכל זורם דרכי.  אנשים סביבי נותנים לי כל כך הרבה אנרגיה, שזה מה שקורה.  הייתה אשה אחת מאד כעסנית, שכל הזמן הייתה בכעסים, גם עם דיירי האחוזה וגם במשפחה. יום אחד באספת דיירים קמה להודות לנציגות ואמרה 'תודה רבה על העבודה' כולם היו בהלם לשמוע ממנה תודה היא  אמרה שזה בעקבות מה שספגה בסדנא".  

הצעד הבא: פרויקט תקשורת בין סבים, ילדים ונכדים

 
מרתה דגן. מקפידה על תזונה וספורט, מוותרת על ממתקים (צילום: אלבום פרטי)

הלימודים הם בדמה של דגן. סקרנית, אוטודידקטית שלא מפסיקה ללמוד ולהתחדש. לאחרונה אף התחילה פרוייקט חדש של תקשורת בין דורית.  בין סבים, לילדים ולנכדים. "אנחנו מדברים על  חיינו באחוזה וחיינו בעולם הבא. אמנם עוד לא הגענו לשם אבל מה אנחנו רוצים להספיק", היא מספרת, "איך בני הגיל השלישי מרגישים עדיין משמעותיים בתקשורת עם דור ההמשך ילדים ונכדים. זיהיתי שיש צורך עצום לפרויקט כזה. יש מקרים מאד מרגשים לטוב ולרע של קשר נהדר וגם של דחיה, התעלמות ובדידות. יש פה מישהי שיש לה בת יחידה והן לא היו בקשר טוב. בזכות הסדנא הקשר פשוט נפלא. אין סיפוק גדול מזה".

מה הפרויקט הבא?

"בהמשך לתקשורת הבין דורית הייתי רוצה לפתוח סדנא שמכינה את דור ההמשך למוות. אני אוספת כל יום את אחד הנכדים שלי מבית הספר. הוא בן עשר ומאד אוהב את השיחות שלנו. יום אחד שאל אותי איך אני מרגישה עם המוות, ואם אני לא פוחדת. יש לו לב מאד רגיש.  הסברתי לו שזה חלק מחיינו וכל אחד בתורו הולך למקום אחר, ולא מוכר אבל בנתיים אנחנו  נעשה כמיטב יכולתנו לחיים מאושרים. ברור לי לגמרי שלחלק מהאנשים הנושא הזה יהיה קשה מאד, ואני רוצה להזמין אותם לפתוח את הקושי. האנשים פה מאד סומכים עלי, ועל כל מה שאני מביאה, אם אני אראה שזה קשה מידי לא אדבר על זה".

את מדברת על חיבור נפש וגוף,  מה קורה באזור הגוף?

"תזונה נכונה ספורט, ושוב תזונה נכונה ספורט. זה המוטו. תזונה לא תעשייתית. ללא קמח לבן , ללא  סוכרים משתדלת להימנע כמעט לגמרי. אני עושה מדיטציה כל בוקר, מתעמלת כל יום  עושה משהו אחר שיהיה גיוון. יום ראשון התעמלות, יום שני טאי צ'י, שלישי שיווי משקל והתעמלות לגב, יום רביעי פילאטיס, חמישי יוגה בישיבה והתעמלות לגב, שישי התעמלות רגילה, שבת חופש".

אז את בטח לא אוכלת בחדר האוכל?

"נכון. אני רוצה להתחיל בקמפיין להטיב את המודעות לבריאות של המזון באחוזה. היא קיימת, אבל לא מיושמת. אני אוכלת אורגני ואני לא דורשת את זה אבל פחות מלח, פחות סוכר, פחות שמן".

ממה היה הכי קשה להיפרד?

"מממתקים. שוקולד היה לי ממש קשה. בסוף שבוע אני נותנת שני ביסים מהחטא אבל אני מסוגלת לאכול קופסא שלמה של בונבונים, של גודייבא כמובן".

את מבשלת?

"עשיתי הסכם עם הבת שלי: היא מאוד אוהבת לבשל ואני קונה מצרכים. אני כל יום אצלה, מביאה את הנכד מבית הספר אבל לא אוהבת את המטבח, וזאת הסיבה שאני לא יודעת לארח. אחד מילא, אבל שניים זה כבר פרויקט. כשהייתי נשואה, אבי היה מבשל ומארח. אני ניקיתי אני מאד אוהבת לנקות. ממש אוהבת. זה נהדר. התחושה של אחרי הניקיון זה בריאות".

 רוכב אופניים מקצועי - בן 70

בן ה-96 שלא מפסיד אף אימון בחדר כושר

"כל עוד אהיה מסוגל, אמשיך לרוץ"

הטרנדים הבולטים בבריאות ל-2018

לחיות עד 150 שנה? זה אפשרי, אבל לא בטוח שכדאי

"הים הוא סוג של פילגש, אנחנו מכורים"

אפשר גם לשמור על כושר - בלי לצאת מהבית

גילו את גלישת הסאפ בגיל 50+, והתאהבו

ענפי הכושר שגם שונאי הספורט ישמחו לאמץ

הליכה נורדית: לשרוף יותר קלוריות בפחות מאמץ

הצטרפו לקהילת פנאי ותרבות של מוטק'ה

הצטרפו לקהילת בריאות ואורח חיים בריא של מוטק'ה

.