מי זוכר את כדורסלניות העבר?

שמעתם פעם על דובה רזניק, דפנה צור אטלס, רחל שבט ריימן או איתנה טבקרו? סביר להניח שלא, למרות שהן ועוד עשרות נשים שלא שמעתן את שמן, היו כדורסלניות מצליחות שהתאמנו ושיחקו במשך שנים, יצגו את ישראל, קלעו סלים, הגיעו להישגים ולפעמים גם נפצעו תוך כדי (פציעות שחלקן סוחבות עד היום), אבל לתהילה המגיעה להן, לא זכו. 

את המעוות, מנסות בשנה האחרונה לתקן שלוש כדורסלניות עבר, ענת דרייגור, שעליה לא יכולתם שלא לשמוע, ביחד עם נירקה קניון-ארבוב ושושי דמבינסקי. השלוש הקימו את האתר "היכל התהילה לכדורסל נשים בישראל", https://www.anatdraigor.com/hof-wbi אתר אינטרנט המתעד ומנציח את הכדורסלניות הישראליות לדורותיהן ומציג ראיונות אישיים עם הנשים הללו, את קורות חייהן והישגיהן ודברים שפורסמו עליהן בזמנו בתקשורת.    

ענת דרייגור: "בישראל אין תיעוד של ספורט נשים"

היכל התהילה הוא מושג אמריקאי, שבתחום הכדורסל נולד בליגת ה-NBA ואיכשהו הנציח תמיד, רק ספורטאים גברים. "בישראל כמעט שאין תיעוד של ספורט נשים", אומרת דרייגור, בת 58 היום והכוח המניע מאחורי המיזם, "ובוודאי שלא היכלי תהילה. יתכן שזה בגלל שאנחנו הנשים, לא יודעות להעריך את עצמנו. מפרגנות לבעל ולילדים, אבל מצניעות את ההישגים שלנו".

כרטיס הכניסה להיכל התהילה של הכדורסלניות הישראליות, מצריך חברות בליגה הראשונה לשתי עונות לפחות או חברות בנבחרת, הצעירה או הבוגרת, כולל אזכורים בכלי התקשורת של אותם ימים. כיום נכללות באתר כ-80 שחקניות עבר, המבוגרת בהן היא דבורה רוף קמינר בת ה-93 ואחריה רעיה ברונשטיין בת ה-88. בראיונות שנערכו עימן, הן מספרות על הקריירה וההישגים, על כדורסל נשים אז והיום, על הערכים שקיבלו במשחק ומה כדאי לשחקניות צעירות לדעת. 

כדורסלנית העבר רעיה ברונשטיין, מהמבוגרות בארץ. צילום באדיבות היכל התהילה

כדורסלנית כבר מגיל 9, כולל עבר כשחקנית וקפטן נבחרת ישראל

דרייגור הייתה שחקנית זרה בצרפת ואחר כך באליצור תל אביב-חולון (שם זכתה ב-16 אליפויות המדינה וב-14 גביעי המדינה). בשנות ה-90, הוכתרה דרייגור כ"כדורסלנית העשור" וב-2006 קבעה שיא גינס, 136 נקודות במשחק ליגה אחד.

דרייגור היא גם מאמנת כדורסל ותיקה, שבתחילת שנות ה-80 הקימה את בית הספר לכדורסל בהפועל ירושלים ואימנה כישרונות צעירים בווינגייט. לאחר שפרשה מהמשחק המקצועני ב-1994, הקדישה את עצמה לאימון קבוצות ברמה ההישגית, ניהלה אירועי ספורט המוניים ויזמה ב-2008 את "ניידת כדורסל נשים", שפעלה בבתי ספר מטעם איגוד הכדורסל והמועצה לקידום ספורט נשים.

בין לבין, הספיקה להוציא תואר ראשון ושני בחינוך ומגדר מטעם האוניברסיטה העברית, ללמוד היסטוריה במכללת אחווה ולכתוב שני ספרים על כדורסל. בשבע השנים האחרונות, היא מרצה בהוראת כדורסל והכשרת מדריכים במכללה האקדמית וינגייט, שם התוודעה לחור השחור הקיים בכל הנוגע לתיעוד הספורט הנשי בישראל.

 
ענת דרייגור. צילום באדיבות היכל התהילה 

"ראיתי שסטודנטים שרוצים לכתוב על ספורט נשים, נתקעים בחוסר עצום בחומר ותיעוד", היא מספרת, "זה מאוד הפריע לי, כפמיניסטית וככדורסלנית. כשהתפנה לי זמן, החלטתי לעשות מעשה".

ביחד עם שתי שותפותיה, יצאה דרייגור למסע בלשי לאיתור השחקניות הנשכחות, כדי להחזיר אותן לתודעה ולתת להן את הכבוד המגיע להן. "אלה נשים שהגיעו להישגים בלתי רגילים", היא אומרת, "ייצגו את מדינת ישראל, התאמנו, נפצעו, הקדישו את כול כולן לכדורסל ולהיות ספורטאי זה לא קל. אין אירועים חברתיים, אין לצאת לסרט או הצגה, בוודאי שלא לשתות, צריך להקפיד על דיאטה מאוזנת, על כושר".

מאז יצאו לדרך, מנהלות השלוש מרוץ נגד הזמן, כדי לאתר את השחקניות הוותיקות, לפני שיהיה מאוחר מדי. "המפגשים איתן כל כך מרגשים", מספרת דרייגור. "הן מוציאות אלבומים על גבי אלבומים, תמונות וכתבות, גביעים ומדליות שנשכחו בבוידעם. מדהים שאפילו בני המשפחה, רואים לפעמים את הדברים האלה בפעם הראשונה, שלא לדבר על החברים, גם הקרובים. אנשים לא יודעים מה הנשים האלה עשו ולמה הן הגיעו".

כבוד לכדורסלניות העבר הנשכחות

צוות היכל התהילה עם כדורסלנית העבר טובה אפשטיין

כדורסלנית העבר נירקה קניון-ארבוב בת ה-67, גויסה למיזם היכל התהילה בעקבות מפגש עם דרייגור, לרכישת אחד מספריה עבור נכדתה אלה בת ה-14, שחקנית כדורסל, איך לא.

את הקריירה שלה ככדורסלנית, החלה קניון-ארבוב בגיל 15, בהפועל פתח תקווה. "הייתי רק 1.70 אבל אז נחשבתי לגבוהה", היא משחזרת "והמשחק מאוד משך אותי. שיחקו איתי בקבוצה שחקניות שהיו בגיל של אמי".

בהמשך עברה להפועל ירושלים ומשם להפועל תל אביב ואחרי 25 שנה כשחקנית מקצועית, החליטה לפרוש. "נפצעתי בברך ובגב ובשלב מסוים, הפציעות מתחילות לאותת".

בהמשך עבדה כמורה לחינוך גופני ואחר כך בשיווק ומכירות בתחום הרפואי והיום היא גמלאית. "לא שיחקתי כדורסל מאז שפרשתי מהמגרש", היא מודה, "אני טיפוס שחותך".

את נכדתה, המתגוררת בסמיכות אליה במושב בני עטרות, היא הייתה זו שדחפה לשחק כדורסל. "היא משחקת כבר חמש שנים", מספרת הסבתא הגאה, "והיום היא שייכת לקבוצת א.ס. רמת השרון, היא כשרונית מאוד ואני מלווה אותה".

מה השתנה בתחום מאז הזמנים שלך?

"זה שמיים וארץ. קודם כל, המשחק עצמו השתנה עם השנים והיום הוא הרבה יותר דינאמי, תובעני וחכם וצריך לזכור המון תרגילים. וכמובן, התנאים. לנו לא היו מאמני כושר, לא פסיכולוג, לא בדיקות רפואיות כל שנה, לא מעקבים.

"היום, אם האימונים פוגעים לך בלימודים בבית ספר, את לא משחקת. מלמדים את הבנות הרבה יותר את יסודות המשחק, שאותנו לא לימדו, מלווים אותן אחרת, ההתייחסות למשחק היא שונה, זה כל כך מקצועני".

אבל לצד השדרוג בתנאים ובהתייחסות, היא רואה גם מגמות סימפטיות פחות. "בזמננו, ההורים בכלל לא היו בעניין. היום הם מאוד מעורבים, שלא לומר מתערבים, מתלוננים, זורקים עצות לילדות בזמן המשחק. יש היום יותר תחרותיות, שזה לגיטימי בין הקבוצות, אבל היא קיימת גם בתוך הקבוצה והרבה בגלל ההורים. מצד שני, אני מאמינה שעדיין אפשר לקחת מהמשחק ערכים כמו שיתוף פעולה, חברות ופרגון".

בתקופתה זה היה, כאמור, אחרת לגמרי. "אמרנו תודה כשקיבלנו מדים של הקבוצה ונעליים ומימון לחצי מכרטיס האוטובוס. ההורים בוודאי שלא הסיעו. אמרו לי, 'את רוצה לשחק כדורסל? תיסעי באוטובוס'". 

כשהיא נשאלת האם זכתה בפיצויים כלשהם על הפציעות, מהן היא סובלת עד היום, קניון-ארבוב פורצת בצחוק גדול. "אפילו לא טיפלו בי, איזה פיצויים? הייתי צריכה להגיע לאורתופד בכוחות עצמי ואלה לא פציעות שעוברות. רק לפני שנה עברתי בגללן ניתוח להחלפת מפרק הברך".

 
צוות היכל התהילה: שוש דמבינסקי, נירקה קניון-ארבוב וענת דרייגור

הצלע השלישית במיזם, שוש דמבינסקי בת ה-64, כדורסלנית עבר, כמו גם אחותה הבכורה פנינה, הייתה ספורטאית כבר מגיל צעיר. "ההורים דחפו אותנו לספורט", היא מספרת, "שחינו כבר מגיל חמש, היינו בחוגי התעמלות וריקודי עם של הפועל".

אבל שתי האחיות, פנינה, שגובהה הגיע בשלב מסוים ל-1.92 ושוש ש"הסתפקה" ב-1.84, שהיו חוצות מדי יום את מגרש הכדורסל של הפועל תל אביב בדרכן לחוג ריקודי העם, מעולם לא משכו את עיני המאמנים. "אף אחד לא ראה אותנו", היא נזכרת, "עד שבשלב מסוים, פנינה יזמה מהלך בעצמה".

שוש נשלחה לבסוף, בגיל 16, למגרש הכדורסל, על ידי המורה לספורט בתיכון (אימא של כדורסלן העבר גור שלף), כי הצטיינה במשחקי כדור ובאתלטיקה קלה. "פנינה ואני שיחקנו בהתחלה בהפועל תל אביב צפון. מעבר לכדורסל, זאת הייתה מסגרת חברתית. כשכולם יצאו לדיסקוטק ביום שישי, אנחנו היינו הולכות למשחקים. המגרש היה בשבילנו בית שני".

בהמשך, שיחקה דמבינסקי באליצור תל אביב-חולון לצד ענת דרייגור, עד שפרשה מהכדורסל בגיל 25 בגלל בעיות גב ופנתה ללימודי הוראת מדעים ומתמטיקה בסמינר לוינסקי.

עם הצטרפותה למיזם היכל התהילה, החלה במסע החיטוטים ומצאה תמונה מצהיבה מ-1950, של נבחרת הנשים הישראלית הראשונה בכדורסל. "החלטנו לבדוק מי עוד חיה מהתקופה הזאת", היא מספרת, "משימה מאתגרת, כי הנשים האלה צריכות להיות בסביבות גיל 90 והחליפו מאז מקומות מגורים ושמות משפחה.

"הגענו אליהן לפעמים דרך הילדים או הנכדים והצלחנו לאתר כמעט את כולן. היה מדהים לראות כמה אושר גורמת להן ההתעניינות בסיפורים ובארכיון שלהן. כאילו חיכו לזה כל השנים. "מעבר לתחושת השליחות, מרתק לפגוש את הנשים האלה ולהבין איזה איכויות יש להן. תמורה כספית הן לא קיבלו. התמורה היחידה למאמצים, הייתה הזכות לענוד את סמל מדינת ישראל על החולצה. יותר מזה הן לא היו צריכות".

 
האחיות דמבינסקי עם ענת דרייגור באמצע באדיבות היכל התהילה

היכל התהילה - הדרך לרתום נערות לענף הכדורסל

המיזם ידחוף, לדעתה של דמבינסקי, נערות צעירות לתחום הכדורסל. "אין ספק שצריך להעלות את זה למודעות. כשהצעירות יראו את הכבוד שנותנים לשחקניות הבוגרות, זה יעודד".

למה לדעתך עד היום לא נתנו את הכבוד הזה?

"נשים אף פעם לא היו אטרקטיביות בספורט, היינו כנראה יותר מדי צנועות. אני יכולה להעיד על עצמי, שכשקראו לי להתראיין להיכל התהילה, לא הבנתי מה לי ולתהילה. אבל במקביל, פשוט לא רצו להשקיע בנו כספים. הדרת נשים תמיד הייתה".

אחת ההוכחות המשכנעות לאותה הדרה, הייתה ההחלטה התמוהה (שקיבלו גברים), להשבית ב-1950 את נבחרת הנשים בכדורסל, למשך 18 שנה. הקמת הנבחרת ההיא, הייתה, כך נראה, חלטורה לשמה. "הם לקחו אתלטיות, שלא היה להן מושג בכדורסל", מספרת דרייגור, "והחליטו שהן יהיו הנבחרת. הייתה מעורבת בזה המון פוליטיקה ובחרו שחקניות גם על פי השייכות המפלגתית. את הנבחרת הזאת שלחו לאליפות העולם בכדורסל נשים בבודפשט, בלי אימונים והכנה, כשהן בקושי מכירות אחת את השנייה. כך יצא, שמתוך 12 נבחרות, הן הגיעו למקום ה-11.

"הכישלון הביא להחלטה שנשים לא מספיק טובות בכדורסל וצריך לפרק את הנבחרת, במקום להחליט שצריך לאמן אותן טוב יותר. אגב, בנבחרת הולנד, שהגיעה אז למקום ה-12, הגיעו להחלטה הפוכה. הם השקיעו יותר והיום יש להם נבחרת נשים מצוינת".

לדברי דרייגור, במפגשיה עם כדורסלניות העבר, נוכחה לדעת שכולן עשו חיל גם לאחר שפרשו מהמגרש. "רובן נשים מצליחות", היא אומרת, "שפיתחו קריירות באמנות, מדע, הוראה. חלקן עברו להיות מאמנות טובות".

ואיך את מסבירה את זה?

"אני מאמינה שאלה הערכים שספגנו במשחק, שלא נלמדים בבית הספר, כי מעבר ליתרונות הברורים של המשחק כמו פעילות גופנית, הבנת הגוף וההכרח להקפיד על תזונה בריאה, הוא מחייב אינטליגנציה רגשית. לדעת איך לנצח ואיך להפסיד.

"בנוסף, כשאת משתייכת לקבוצה, יש לך אחריות אישית להגיע בזמן, להתאמן כמו שצריך. את לומדת על נחישות, איך לא להישבר גם כשקשה, איך להתגבר על מכשולים ולראות בכל מכשול, הזדמנות.

"יש בכדורסל גם המון יצירתיות. זה אחד המשחקים החכמים שיש, במיוחד אצל נשים, שבניגוד לגברים, שיש להם יותר אגו ויכולת פיזית, מנצלות יותר את החוכמה של המשחק.

"אם בחיים יש לך זמן לקחת החלטות, על המגרש את צריכה להחליט בשניות. את צריכה לפתח תפישה מרחבית, עבודת צוות, התנהלות מול הבלתי צפוי, קבלת החלטות בתנאי לחץ. את כל היכולות האלה, מחפשים בשוק העבודה".

שלוש הנשים נהנות, אמנם, ומפיקות סיפוק רב מתהליך האיתור של שחקניות העבר, מהמפגשים עם הנשים פורצות הדרך, מהראיונות והתיעוד, שכולם נעשים בהתנדבות, אבל מאמינות שפרויקטים כאלה, הם מתפקידה של המדינה ובימים אלה הן מנסות לגייס סיוע מגופים שונים. "אנחנו בכוחותינו הדלים, לא יכולות לשאת הכול על כתפינו", אומרת דרייגור, "הממסד צריך לקחת את זה על עצמו ולא רק בנושא כדורסל נשים, אלא בספורט נשים בכלל. אנחנו גאות להימנות על שחקניות הכדורסל של המדינה, אבל גם מצרות על כך שהמדינה לא השכילה להנציח את ההשקעה, ההישגים והתרומה של שחקניות הכדורסל לחברה הישראלית".

 בגיל 88 הגשים חלום - הקים הוצאת ספרים 

אף פעם לא מאוחר להיות עו"ד - נעמי גינס עשתה זאת בגיל 70

 גמלאים מתנדבים ומדריכים במוזיאון המדע

 קריירה חדשה בקעקועים בעשור השישי לחיים

"כל עוד אהיה מסוגל, אמשיך לרוץ"

לחיות עד 150 שנה? זה אפשרי, אבל לא בטוח שכדאי

גילו את גלישת הסאפ בגיל 50+ והתאהבו

הצטרפו לקהילת הצעות עבודה של מוטק'ה