האלמנות שהפכו לבעלות עסק

שתיהן נשות קריירה מצליחות, שתיהן גידלו שלושה ילדים ועבדו בו זמנית, שתיהן ניהלו עסק יחד עם בעליהן, ולשתיהן טרגדיה משותפת. הבעל נפטר והן נשארו לבד, להתמודד עם העסק כולו על כתפיהן. עירית פנקס (71) מנהלת את קבוצת פנקס חברה להנדסה גיאודטית (מדידות) ולילי סלמון (56) מנהלת את המסעדה המיתולוגית עם האוכל העיראקי האותנטי סלמון.

עירית פנקס הקימה יחד עם בעלה אורי ז"ל את משרד המדידות ב-1973. שניהם היו מודדים צעירים, ניהלו את העסק ביחד. "בדרך כלל כשיש אשה וגבר בראש, הגבר הוא המוביל", היא אומרת בחיוך, "אני הייתי יותר העזר כנגדו".

עירית הייתה בת  52 בלבד כשאורי נפטר ממחלה קשה. היא נשארה לבדה בתוך עסק שכולו על טהרת המין הגברי. מאז ועד היום היא האשה היחידה בארץ, שמנהלת חברה להנדסה גיאודטית. שמספקת שירותי מדידה קרקעית בעזרת הטכנולוגיה הכי חדשנית.

עירית ואורי פנקס בצעירותם. צילום מהאלבום הפרטי, באדיבותה של עירית

לילי סלמון: הגיעה לאכול, הכירה את בעלה

אצל לילי סלמון המצב היה קצת שונה. ניסים ז"ל בעלה היקר, קיבל את המסעדה בירושה מאביו אברהם סלמון. אברהם עלה לארץ ב-1942 פתח בית קפה, מסעדה ואולם אירועים ברמת גן, "קפה רמה" שמו, ויחד עם אשתו הגישו בו רק אוכל עיראקי אותנטי. לילי הייתה מגיעה לשם לאכול וכך גם הכירה את ניסים. עם הזמן, המקום נסגר ובמקומו נפתחה בפתח תקווה מסעדת סלמון. המסעדה עוברת מדור לדור עם המאכלים מבית אמא ואבא.

אחרי מותו של אברהם, ניסים המשיך לנהל יחד עם אחיו את המסעדה של אביו.  "הייתי באה למסעדה אבל בקטנה", אומרת לילי, "חצאי ימים, ולא כל יום, טיפלתי קצת בחשבונות ובקשרי לקוחות". הטרגדיה הכתה במשפחה במפתיע. ב-2013 חלה ניסים בווירוס, שמאוחר יותר התגלה כווירוס גיליאן ברה. תוך שלושה ימים נפטר. "זה היה הלם, פשוט הלם", היא אומרת, "הוא התקשה ללכת, הלכנו לבית החולים. הם רצו לשחרר אותו, אני התעקשתי שישאירו אותו באשפוז לבדיקות נוספות. למרות זאת לא גילו מה יש לו, ושלושה ימים אחר כך הוא פשוט נפטר".

האחיות רונית ולילי והאחים סלמון שלמה וניסים ז"ל עם חבר משפחה (צילום באדיבותן)

היה ברור לך שאת לוקחת עלייך את העסק?

לילי:  "ממש לא. זה קרה תוך כדי. פשוט הייתי באה למסעדה, נשארתי יותר ויותר. עצב זה דבר טובעני. כשהסתיימה השבעה והשהות במסעדה עזרה לי להתגבר על היגון. כשבן אדם עצוב, טוב לו להיות עסוק. היום אני כל היום במסעדה, מטפלת בהזמנות, בקשרי לקוחות, בנקים וכו'. האחיין שלי עובד איתי. את הילדים שלי זה פחות עניין. הם ראו איזו עבודה קשה זאת, ולא רצו להיכנס לנעלים האלה".

עירית: "בשנת 2000, כשהייתי כבר בת 50, זכיתי במכרז של מודדת העיר פתח תקווה. התמודדתי מול עשרות גברים מכל הגילאים, וניצחתי. שנה אחר כך ניפטר אורי, ובמשך שלוש שנים ניהלתי גם את העסק וגם את המחלקה בעירייה. חששתי שאין לי את הכישורים הדרושים לנהל משרד הנדסי למדידות, ולהתמודד בגפי עם המקצוע ועם קשיי הפרנסה.  הייתי צריכה כל הזמן לשכנע את המהנדסים הגברים, שהעסק "חי ובועט" וממשיך לעבוד".

עירית פנקס. צילום באדיבותה

מה ההבדל הכי משמעותי בין לנהל את העסק לבד וביחד?

עירית: "הבדל ענק. כששניים מובילים את הספינה זה אחרת. זה עסק מאד גברי היום יש יותר נשים, אבל פעם הייתי משהו מאד נדיר. הייתי צריכה קודם כל להוכיח שאשה יכולה בדיוק כמו גבר. זה היה המבחן הכי גדול. כשבעלי נפטר הרבה פרויקטים נלקחו ממני כי חשבו שאני לא אתמודד עם זה. היום הבן שלי אלדד מנהל את העסק ביחד איתי".

לילי: "השעות הארוכות, אבל בעיקר תחושת האחריות".

היה שלב שרצית לפרוש?

לילי: "כן בוודאי. ניהול עסק בסדר גודל כזה הוא מתכון ללחצים רבים. ישנן התחייבויות ניהוליות וכספיות רבות, והאחריות גדולה.  זה גם כרוך בלא מעט ויתורים אישיים. אבל סה"כ מדובר במוסד משפחתי, ומאד עזרה לי התחושה שאני משמרת את זכרו. אנחנו כבר דור שלישי, ולראות את עוז סלמון האחיין שלי מנהל את המטבח,  עם המתכונים המקוריים מעיראק זה מרגש".

עירית: "כן בטח, עלה בדעתי לפרוש. כמו שאמרתי באותה תקופה הייתי מודדת העיר פתח תקווה.  התייעצתי עם הבן שלי שלמד הנדסה אזרחית, ושאלתי אותו אם הוא מתכוון להיכנס לעסק בשלב מסוים. לא בטוח שהייתי ממשיכה אם היה אומר לי לא. הייתי צריכה להקים את העסק מהתרסקות מוחלטת.  בעלי היה חולה במשך שלוש שנים, הוא ידע שהוא הולך למות, ולא עשה שום שיקול כלכלי. העסק היה מרוסק ובחובות מאד גדולים. היום העסק פורח."

לילי סלמון. צילום יחצ OUTSPOKEN 

מה הכי עזר לך להתמודד?

עירית: "אני טובה בהדחקות, ואני אדם מאד אופטימי. קשה לי לחלוק את הקושי. אני באה ממשפחה של פועלים, שהמוטו היה - העבודה היא חיינו. אבא שלי היה מהנדס ואמא שלי רופאה. שניהם הגיעו מהחינוך הסוציאליסטי של מזרח אירופה,  ואני תוצר של החינוך הזה.  אני זוכרת עד היום את פעימות הצעדים של אמא שלי, כשהיא רצה לעבודה".

לילי: "התמיכה של המשפחה, וההתעסקות בשעות רבות של עבודה".

במה את הכי גאה?

לילי: "שהעסק ממשיך את המסורת ומשמר אותה ללא כל דופי. יש לנו לקוחות שחוזרים בכל פעם מחדש, בסופי שבוע ובחגים. הנה כעת רגע לפני החגים, אנחנו מצפים למאות לקוחות חוזרים שיארחו גם השנה עם האוכל שלנו.

הצלחתי מצד אחד לשמור על הצביון המסורתי, עם אין ספור סוגי קובה עיראקי טעים, וגם להכניס קובות לטבעונים, וסגנונות  אוכל נוספים על פי דרישת הקהל. יש פה גם מרוקאי, גם תאילנדי ואפילו קצת אשכנזי. אריזות מוכנות רק לחמם ולהגיש. כשהתחלנו להרחיב את המטבח חשבנו על אברהם סלמון, המייסד, מה הוא היה חושב אילו היינו מציעים לו לצאת מהמטבח המקורי ולשלב מטבחים נוספים. ממש דמיינו אותו יושב אתנו ומדבר על זה.

הגענו למסקנה שהוא היה אוהב את זה, בתנאי שנשמור על המתכונים העיראקים האותנטיים. חזון החברה שלו בסופו של יום היה להאכיל אנשים ולגרום להם אושר.  התחלנו עם אוכל עירקי ואנחנו משמרים את הבסיס ומשלבים את האוכל של עם ישראל".

עירית: "אני האשה היחידה בארץ שמנהלת חברה להנדסה גיאודטית. הצלחתי לפרוץ את המחסום שגם נשים יכולות להצליח ולנהל מקצוע כל כך גברי במהותו. זה מקצוע שהוא שילוב בין צווארון לבן לצווארון כחול .  מצד אחד מדידות בשדה מצד שני טכנולוגיה. בשדה למשל מעולם לא הייתי. אז לקחתי יועץ שידריך אותי. פריצת הדרך הייתה שאשה יכולה לעשות הכל".

לילי ואחותה רונית. צילום יחצ OUTSPOKEN 

מה השינוי הכי משמעותי שהכנסת לעסק?

לילי: "יש לי את הטאצ' שלי, בעיקר בקשר האישי עם העובדים. בכלל אני מאוד אוהבת להיות בקשר עם אנשים, וזאת הסיבה שבשעות הלחץ אני ליד הקופה. יש בזה חיבור גדול למקום".

עירית: "ניהול נשי הוא ניהול אחר, פחות כוחני. יש בו יושרה מקצועית. ניהול יותר ישיר, אמינות מקצועית,  פחות אגו. לנשים יש אגו אבל זה פחות שולט. אשה פחות מתביישת בחולשותיה".

מצליחות בין לבין לעשות דברים אחרים?

עירית: "בן אדם שעובד הרבה יש לו זמן להכל. אני מפסלת בחימר וברונזה, נוסעת הרבה לחו"ל יש לי שלושה ילדים וחמישה נכדים. ויש לי זמן גם לזה".

לילי: "מוצאת זמן לבלות עם חברים, ללכת לסרטים, לקרוא ספר טוב וכמובן לבלות עם המשפחה כמה שיותר. לפחות פעם בשבוע וכל שבת לצהרים".

 הגשמת חלום ושמה מילון

אף פעם לא מאוחר להיות עו"ד - נעמי גינס עשתה זאת בגיל 70

 גמלאים מתנדבים ומדריכים במוזיאון המדע

 קריירה חדשה בקעקועים בעשור השישי לחיים

"כל עוד אהיה מסוגל, אמשיך לרוץ"

לחיות עד 150 שנה? זה אפשרי, אבל לא בטוח שכדאי

גילו את גלישת הסאפ בגיל 50+ והתאהבו

הצטרפו לקהילת הצעות עבודה של מוטק'ה