תמר הירשל: מלאכית בשמי ניו יורק

לתמר הירשל, סיפור חיים מטלטל. בגיל 60, עזבה את ישראל, בעלה ושני ילדיה הבוגרים ונחתה בניו יורק עם שתי מזוודות ומעט מזומנים, בתקווה להגשים את חלום חייה חרף זיכרונות ילדותה המעיבים מהשואה. כיום, כשהיא בת 79, היא נעה על ציר תל אביב-ניו יורק, מציגה את יצירותיה בארה"ב ובישראל, ונפגשת עם ראשי מדינות ואישים חשובים. החודש נחתה בישראל כדי לקדם את תערוכת היחיד, "בין גלים וגבולות" בבית האמנים בתל אביב.

תמר הירשל בעבודתה בסטודיו בניו יורק. צילום מלקולם ורון

התערוכה עוסקת בפליטים, נושא המלווה אותה מאז ילדותה כפליטה. היא כוללת מפות עשירות בדימויים ובטכניקות, ציורי ספינות טבועות ופליטים חסרי אונים, המעבירים מסר אישי מחייה, ומסרים חברתיים ופוליטיים רלוונטיים מתמיד. יצירותיה יוצרות תחושת מתח ואי נוחות, לצד תנועה, פירוק והרכבה, קרע וחיבור, ומעמידה את המתבונן בדילמה על מרחב מחיה עם גבולות מסומנים, לאומיות ולאומנות, אנושיות או אטימות.

"הביוגרפיה האישית שלי והתחושה התמידית שלי כזרה ופליטה, בקרואטיה, ישראל וניו יורק, ניכרים ביצירותיי. אלימות, הישרדות, זהות, מולדת ואי קבלה, גירוש, הגירה ורדיפה, ניכור וזרות, חייבו אותי להגדיל את הקנבס במטרה להדהד בעוצמה, להשפיע, ולהסב תשומת לב. לא אחת השתמשתי ביריעות פלסטיק משומשות של  שלטי חוצות, משום שאפשר לנייד אותם בקלות, לגלגל אותם ולברוח והם סימלו עבורי את תחושת הנדודים שמלווה אותי מילדות".

 
תמר הירשל (רוטמילר בנעוריה) עם אמה אולגה ואחותה זמירה בפארק מקסימיר בזגרב 1947

גדלת בעצם כפליטה, מה שהיום את מציירת.

"אכן. נולדתי בזגרב קרואטיה, הישר אל תוך השואה" היא מספרת "ב-1941 נשלח אבי עם רבים אחרים למחנה ריכוז יאסנובץ, ומצא את מותו בניסיון בריחה. נותרנו אמי ואחותי וברחנו ברפסודה לכיוון הונגריה, שם נעצרנו והוכנסנו למאסר. רק בזכות העובדה שאמי היתה מתקנת הגרביים של כל החיילים והשומרים, הצלחנו לשרוד.

כפליטות, החלנו לנדוד בחזרה לזגרב מחוסרות כל, חיטטנו בפחי אשפה למצוא שיירי אוכל וקיבצנו נדבות. בתום המלחמה עלינו לארץ, וכאן קבלת הפנים הייתה טראומטית: רוססנו ב-DDT, והצמה היפה והעבותה שהיתה לי, נגזרה. בתחילה שיכנו אותנו באוהל בעתלית ולאחריו, הועברנו למחנה העולים בבת גלים שם חיו בצפיפות כ-40 איש בצריף אחד. הייתי אז בת 9, ושולבתי בכיתה ג' מבלי שידעתי מילה בעברית. הייתי תלמידה גרועה, ולא אחת נשלחתי לחדר המנהל. סבלתי המון בבית הספר, גם מבריונות, הצקות ולעג מצד התלמידים. בהמשך העבירו אותנו לדירת עמידר בכורדני שליד חיפה, שם חיו רק פליטים, ולרגע חשבנו שהגענו לנחלה. אך החיים ללא גבר בבית לא חסכו ממני התעללות מינית מצד דיירי בניין, ומראות קשים מנשוא של אלימות במשפחה בבתי השכנים".

 
תמר הירשל בשורה שניה שמלה משובצת בכיתה ח בשיעור תפירה. צילום פרטי

מה החזיק אותך בתקופות הקשות האלה?

"אמי שהיתה מנהלת חשבונות ובת למשפחת רופאים נאלצה לעבוד בארץ בניקיון. אני הצטרפתי אליה אחרי הלימודים ועזרתי לה. אמא לא הפסיקה לדרבן אותי ללמוד והבטיחה שעתידי ישתפר בזכות זאת. עבורי אלו היו דברי אלוהים חיים".

משבגרה מעט, והיא רק בת 15, מצאה עבודה כמזכירה לקונסול כבוד, בזכות השפה הקרואטית בה שלטה, והחלה ללמוד בערבים במגמת פקידות. היא השיגה את תעודת הבגרות המיוחלת ונרשמה למדרשה לציור ואומנות ברמת השרון (כיום בבית ברל). בין לבין הועסקה בעבודות מזדמנות, ושילבה בתוך כך חוגי ציור ולימודים בבצלאל וקלישר.

עזבה את ישראל אחרי 50 שנה 

 
תמר הירשל עם הנשיא ביל קלינטון באירוע יזמות בינלאומי 2003. צילום הבית הלבן

בגיל 19 נישאה לניצול שואה אותו הכירה בחיפה, גם הוא יליד זגרב. בגיל 25 נולדה בתם הבכורה אריאלה ו-4 שנים אחריה נולד בנם, בועז. "התחתנתי צעירה. רציתי להקים בית". היא מספרת. השניים היו נשואים במשך 40 שנה. בחורף 1999 לאחר 50 שנה בארץ, כשהיא נושקת לשישים, קמה הירשל, והחליטה לעזוב את הבית שבתל אביב. את המשפחה, הבעל ואת שני ילדיה הבוגרים. "החלטתי שזה הזמן שלי להגשים את החלום שלי להיות אמנית. הקצבתי לכך 5 שנים. אז עוד לא התגרשתי מבעלי, רק נפרדנו כדי שאוכל להגשים את חלומי". היא הגיעה לנמל התעופה קנדי עם שתי מזוודות בלבד ומעט מזומנים, בתקווה להגשים את חלום חייה. תחילה התגוררה בדירה קטנה במנהטן שאותה הציע לה ידיד (אשר הפך מאוחר יותר לבעלה השני).

הדירה שימשה לה כסטודיו לציור ומקום לינה, ובמקביל השתמשה בניסיון שרכשה בארץ עם בני נוער מורשעים ועם קשישים, והחלה לעבוד כתרפיסטית באמנויות ב-Columbia Presbyterian hospital שבמנהטן עם ילדים חולי איידס.

 
תמר הירשל בטקס ההשבעה של הנשיא ברק אובמה 2009. צילום פרטי

טיסה מקרית מעל שמי מנהטן עצומת הממדים ומעל גורדי השחקים שלה, גרמה לה לשנות את התפיסה לגבי ממדי יצירותיה הבאות והיא החלה לעבוד על ציורי ענק בפורמט של כ-5 מטר אורך. במשך כשנה כיתתה רגליים מגלריה אחת לאחרת כשתיק העבודות שלה צמוד אל חיקה, עד אשר התקבלה לגלריה נחשבת בלינקולן סנטר ואף זכתה בשנת 2000 לעצב את הפוסטר לפסטיבל ה-38 עבור Lincoln film society, לצד מנשה קדישמן – האמן הישראלי היחיד שעיצב את הפוסטר לפניה ועד היום. מאז נפתחו בפניה דלתות: היא הציגה את עבודותיה בגלריות ובמוזיאונים נחשבים, וזכתה להציג באירוע Clinton Global Initiative בהשתתפותם של הנשיא ביל קלינטון, הילרי ומנהיגי עולם אחרים.

"עם קלינגטון נפגשתי בכמה וכמה אירועים חברתיים. הוא אדם מדהים ויש לו זכרון מדהים, הוא זכר את שמי גם חצי שנה אחרי שפגש אותי לראשונה בבית הלבן, ושאל לשלומי. אדם לבבי מאד. דיברנו הרבה על הארץ. הוא תמיד היה מאד חיובי בקשר לישראל".

בהמשך פגשת גם את אובמה.

"עם אובמה נפגשתי גם יותר מפעם אחת, והייתי גם בטקס ההשבעה שלו. אך אני מודה שאיתו לא יצא לי לדבר, תמיד היה תור ענקי ללחוץ לו את היד. זכיתי ממנו לחיבוק".

סוד ההצלחה: אומץ

תמר הירשל על רקע עבודותיה צילום לאה וינברג

תמר היא בין הישראלים הבודדים שהשתתפו בפרויקטים בינלאומיים, כמו: פרויקט ציבורי ענק שהוצג ברחבי עולם כנגד התחממות כדור הארץ Cool Globes וכלל 125 גלובוסים בקוטר 1.5 מטר, עם יצירתה החשובה גלובוס  Corrigenda – "תיקון עולם". הזיקה שלה לישראל לא פסקה מעולם, היא מציגה את תערוכותיה בארץ, תומכת בקשת אילון – מרכז מוזיקלי לקידום וטיפול כנרים צעירים מחוננים, וכן, בעמותת יד עזר לחבר, המסייעת למאות ניצולי שואה וקשישים, והיא תורמת לא מעט מתמורת עבודותיה למוסדות שונים (אוניברסיטת חיפה, בילינסון תל השומר ועוד), ומופיעה בכל מקום כאמנית ישראלית.

הירשל חלמה במשך שנים להפוך לאמנית במשרה מלאה ונראה שכיום, כשהיא בת 79, צעירה ברוחה ובמראה שלה, היא יכולה לומר בגאווה שהיא הצליחה להגשים את  חלומה.

את אישה עם הרבה אומץ.

"זה כי אין ברירה. רק ככה שורדים"