הנשים שממלאות את חייהן בעשייה - למען האחר
כל חייהן הן התנדבו ותרמו לקהילה תוך כדי עבודתן. כשיצאו לפנסיה היה להן ברור לגמרי ששום דבר לא עומד להשתנות, להפך - שעות הנתינה התארכו והפכו למשרה מלאה. שתי נשים מופלאות משני קצוות הארץ. יען נוה (64) מרמת גן, שאחרי 21 שנה בצבא קבע הקימה סטודיו לתכשיטים, "עדיים מכל הלב", שכל הכנסותיו עוברות ליצירת מקומות עבודה לפגועי נפש, וציפקה הראל (77), ממקימי מרום גולן ורבים מיישובי רמת הגולן, המקדישה את רוב זמנה לגיוס כספים להוספיס גליל עליון.
מה גורם לשתי נשים שתרמו כל כך הרבה למדינה להמשיך לעשות ולהתנדב? למה בעצם הן לא יושבות רגל על רגל בבתי קפה, לומדות אומנות וטסות לחו"ל? התשובה, מתברר, פשוטה. יש מקום וזמן לכל דבר, אם רק רוצים.
יען נוה גדלה בבית דתי, למדה עבודה סוציאלית והתמחתה בפגועי נפש. היא שירתה כקצינה בצבא קבע, עזרה להקים את מערך בריאות הנפש בצה"ל, והגבירה את המודעות לתקיפות מיניות הרבה לפני עידן ה- METOO, כשאף אחת לא חשבה שאפשר להתלונן. "טיפלתי בכל מי שהוטרדה, הותקפה או נאנסה, לאו דווקא מישהי שעברה את זה בצבא", מספרת נוה. "פיתחתי מודל של עבודה רב מקצועית הכוללת גניקולוג, עובדת סוציאלית ופסיכולוג".
"ההתנדבות מלווה אותי כמעט כל החיים"
בסטודיו לתכשיטים שהקימה, כל העובדים הם פגועי נפש. יען נוה, צילום באדיבותה
נוה עסקה כל חייה בפעולות התנדבות, מקרן לב"י ועד נוער בסיכון. לפני עשר שנים הקימה את הסטודיו לתכשיטים, שכל הכנסותיו קודש ליצירת מקומות עבודה לפגועי נפש. "החלק של ההתנדבות מלווה אותי כמעט כל החיים", היא אומרת, "זה היה הכי טבעי. זה חלק מהחינוך בבית דתי - ההורים שלי היו אנשי חינוך, ועד היום הם פעילים. סבא וסבתא שלי משני הצדדים היו אנשי חסד, כל הילדות זה מה שראיתי. כל מי שהיה זקוק למשהו, אם זה קורת גג או מזון - הם נרתמו".
למה דווקא סטודיו לתכשיטים?
"כמו הרבה מאד סיטואציות בחיים, גם זה הגיע במקרה. גיסתי מצאה את עצמה ללא עבודה, והחלטנו ביחד פשוט לייצר מקום עבודה. בעבר התעסקתי בעיצוב תכשיטים ולמדתי צורפות. שכרתי מקום ויצרתי מקום עבודה. ראיתי כי טוב, והחלטתי לייצר מקום עבודה בסטודיו לפגועי נפש. אני מייצרת תכשיטים, וכל העובדים שלי הם פגועי נפש. יש בינינו אנשים שסובלים ממחלה נפשית כזאת או אחרת, ומתקשים למצוא עבודה. יש כאלה שרמת התפקוד שלהם מאד גבוהה, אבל זקוקים להתחשבות כזאת או אחרת מהמעביד. זה יכול להיות פחות ימי עבודה בשבוע, או תקופות שהם לא יכולים לבצע משימות מסוימות. האנשים שעובדים אצלי נשארים שנים, כי יש להם סביבה תומכת שמבינה את צורכיהם. יש לי בחור שנמצא אצלי כבר חמש שנים, שקושר היום אבני חן יותר טוב ממני. קשירת פנינים זה לא דבר פשוט".
"לרוב האנשים קל יותר להכיל נכים פיזית מפגועי נפש"
"עדיין יש סטיגמה סביב פגועי נפש". יען נוה בסטודיו, צילום באדיבותה
למה מעסיקים עדיין כל כך נרתעים לספק עבודה לפגועי נפש?
"עדיין יש סטיגמה סביב הקטע הנפשי. לאנשים מאד קשה עם דברים שהעין לא רואה. לרוב האנשים יותר קל להכיל נכים פיזית, כי העין רואה ומבינה. אבל כשלא רואים מה הבעיה יש פחד, ולא בצדק. החבר'ה האלה מרגישים לפעמים מושפלים, כשהם נאלצים לעבוד במקומות שלא נכונים לכישורים שלהם. אני לא אומרת שמקום עבודה רגיל יכול להחזיק שישה פגועי נפש כמוני, אבל אחד כן. זה מה שאני מנסה לעשות. אני מוכנה לייעץ לכל מעסיק, יש היום לפחות שניים שלושה מקומות עבודה שמעסיקים פגועי נפש בתיווך שלי. לכל אחד מהם יש את העובדת הסוציאלית שמטפלת בו, כך שגם לו וגם למעביד יש למי לפנות".
הסטודיו הוא גם מקור הכנסה?
"לא, הוא לא אמור לפרנס אותי. הוא אמור לספק מקומות עבודה, ואם נשאר יותר כסף זה הולך לצדקה. אני מודה לאלוהים שיש באפשרותי לעשות זאת. במקביל, הסטודיו משמש כתובת - מביאים אליי בגדים, כלים, צעצועים, ילקוטים וציוד לבית ספר, ואני מעבירה למי שצריך".
על קירות הסטודיו של נוה תלויות תעודות הוקרה ותודות, על סיוע למסגרות העוסקות בהעצמת בני נוער אתיופים ופיתוח מנהיגות, שילוב לילדים בעלי צרכים מיוחדים במסגרת בני עקיבא, איסוף ילקוטים וציוד לבית ספר לילדים מעוטי יכולת, הקמת ספרייה ועוד.
מה הסיפור הכי מרגש שנתקלת בו?
"העובד הכי ותיק שלי, בחור מדהים, חכם ומלא הומור, היה עושה עבורי קניינות - נוסע לספקים, מביא מהם אבנים וכיו"ב. כולם מאד אהבו אותו. פתאום שמתי לב שחלק מהספקים מעניקים לי פתאום הנחות מאד גדולות. הסתבר שהעובד היה מספר על הפרויקט המיוחד של הסטודיו ואומר להם: 'הנה, אני אחד העובדים שהסטודיו שינה לי את החיים'. הוא גרם להם להבין שגם הם צריכים לקחת חלק. הייתי בהלם. זה סיפוק ואושר גדול".
הוספיס בית בבית החולה הסופני - בחינם
כשחבר טוב שלה ששהה בהוספיס בית נפטר, החליטה להתנדב איתם. ציפקה הראל, צילום באדיבותה
ציפקה הראל היא מי שאנחנו אוהבים לכנות מלח הארץ. צברית, ילידת רעננה. היא הכירה את בעלה יהודה הראל בתנועת נוער, כששימש המדריך שלה. יחד הקימו לפני 50 שנה את קיבוץ מרום גולן, ובכלל את רוב יישובי הגולן. הראל זכה השנה בפרס ישראל למפעל חיים בתחום החקלאות וההתיישבות. הוא נחשב לאבי ההתיישבות בגולן. במקביל לבנייה היא גידלה חמישה ילדים, ומתגאה היום גם ב-16 נכדים. "לא ניתן בכלל לתאר איך בנינו ומה עשינו. אידיאולוגיה בלתי מובנת", היא מחייכת. "לא שיווקתי מעולם, לא ניהלתי מעולם, אבל אני באה מתוך המקום. כשרציתי לבנות שכונה לבנים בתוך הקיבוץ קראו לי משוגעת. היום בזכות השכונה הבנים חוזרים".
עד היום הראל מנהלת פרויקטים של בנייה ביישוב, ומקדישה כל שעה פנויה להתרמות להוספיס גליל עליון, הוספיס בית שמספק שירותים פיזיים, חברתיים ורוחניים בבית החולה הסופני - בחינם. המוטו: "אתם לא לבד". הראל היתה בצוות שהצליח להכניס את ההוספיס אל תוך רשימת העמותות של "עיגול לטובה", הכוללת כ-155 עמותות, ומאפשרת באמצעות הוראת קבע לעגל כל עסקה בכרטיס האשראי, או את תלוש המשכורת החודשי, ולתרום את השקלים שעוגלו.
איך הגעת להוספיס גליל עליון?
"מי שהקימה את ההוספיס היא פרופ' ננסי קרוליין ז"ל, רופאה אמריקאית שעשתה עלייה לארץ. חבר שלה חלה, היא ראתה את הסבל, והחליטה להקים את ההוספיס ב-1995. ידעתי על קיומו של ההוספיס, אבל כולנו בורחים ממה שלא נעים. המהפך קרה כשחבר מאד טוב שלנו חלה, ונחשפתי לעבודת המלאכים של צוות ההוספיס. בניגוד לסטיגמה של הוספיס כמקום עלוב אחרון של אדם עלי אדמות, ההוספיס הזה הוא הוספיס בית, כלומר מטפלים בחולים סופניים בבית. לא מטפלים במחלה, אלא באדם ובמשפחתו.
"כולם מגיעים לביתו של החולה - הרופא, האחות, העובדת הסוציאלית, המרפא באמנות. 24 שעות ביממה הם עומדים לרשות החולה. החולים עצמם לא משלמים גרוש. בלוויה של אותו חבר טוב, ניגשתי לרופא שלו ואמרתי לו שאני רוצה לעבוד איתם. אני לא אחות, לא רופאה, לא עובדת סוציאלית, אבל אני פרויקטורית. נחשפתי לעמותת 'עיגול לטובה' ומאז אני בתוך זה כל שעה פנויה. זאת זכות גדולה".
"ההתנדבות ממלאת, עושה את האדם צעיר יותר"
"העשייה עושה אותי אד מאושר". ציפקה הראל עם הנכד סתיו. צילום באדיבותה
למה היה כל כך חשוב להכניס את העמותה לרשימה של "עיגול לטובה"?
"משאת נפשי היא שנוכל לפעול ללא דאגה. בזכות 'עיגול לטובה' אולי זה יקרה. 'עיגול לטובה' לא מקבלת כל עמותה, אבל הצלחנו להיכנס פנימה. כל פעם שאנחנו קונים משהו לעצמנו, אנחנו נותנים גם כמה שקלים לחברה שבה אנחנו חיים. בשבילך ובשבילי אלה חמישה שקלים בחודש, ובשביל העמותות זה עולם ומלואו. יש הבדל גדול מאד בין תרומה קבועה, לא משנה כמה היא קטנה, לבין תרומה שמישהו הבטיח ולא נתן. זאת המצאת המאה".
בטח נחשפת ללא מעט סיפורים מטלטלים.
"אנשים חולים ומשפחותיהם נמצאים במקום של המון פחד ובלבול. היחס החם התומך שהם מקבלים מצוות ההוספיס הופך את חווית המחלה והפרידה לנסבלת. לי אישית אין קשר עם החולים, וטוב שכך. אני עוסקת בצד הפיננסי ולא בצד של המטופלים. אני שומעת סיפורים בעיקר ממשפחות, שלא מפסיקות להודות על קיומו של ההוספיס. אישה שנפרדה מבעלה כשמישהי מנגנת מולו על נבל, אישה שהיתה כל חייה המנוע של המשפחה ופתאום מוצאת את עצמה חסרת אונים ולא מועילה, התחילה לצייר בעזרת המטפלת באמנות. כל הדברים האלה מתאפשרים בעזרת האנשים בהוספיס. הביטחון, הרוגע, הדרך הטיפולית. אני מקווה שלא אזדקק, אבל אם, רק ככה".
שתי נשים משני קצוות הארץ עוסקות בנתינה אינסופית, מה נותנת להן ההתנדבות הזאת?
נוה: "אני מאמינה שאם נופלת לך הזדמנות לתת למישהו לא רק צדקה, אלא לתת לו אפשרות להרוויח אותה, זה נותן הרגשת חשיבות. הוא מרגיש שווה ובעל ערך. כשבעלי רוצה לצחוק עלי הוא אומר לי שאני עובדת סוציאלית לא רק במקצוע, גם באופי. אני לא רואה את עצמי בלי זה. קודם כל אכפת לי".
הראל: "העשייה עושה אותי אדם מאושר, נותנת לי תחושת שייכות ומשמעות. אני כל כך גאה להיות בארגון הזה. אני לא יודעת איך לשכנע אנשים להתנדב, איך להסביר להם כמה זה ימלא אותם. הם יהיו יותר צעירים בזכות זה. בואי נגיד את זה ככה - מכל משפחתי הקרובה, אחי, בני דודיי, רק אני שרדתי. אולי בזכות ההתנדבות".
עושים את מה שאוהבים - בלי לצאת לפנסיה
"הקושי מתגמד לעומת תחושת הנתינה"
המכורים להתנדבות: "זו סיבה לקום בבוקר"
הצטרפו לקהילת ההתנדבות של מוטק'ה
רובנו הולכים להצביע בבחירות המוניציפליות, אחת לכמה שנים, כדי לבחור ראש עיר, ובכך...
בראש השנה הקרוב צפויים תלמידי בית ספר לחינוך מיוחד בחיפה לקבל משלוח ייחודי: מאות...
סקירת נושא ההתנדבות בארץ מלמדת כמה פרטים מעניינים מאוד על התנדבות בקרב בני הגיל...