"תמיד רציתי לפחות 5 ילדים מאומצים"

עדנה חלופ נולדה בבית שאן לפני 58 שנה. הוריה, שעלו מעירק ב-1951 הביאו לעולם 11 ילדים, וזה כנראה מה שעיצב את אופייה החינוכי ואת אהבתה לילדים. מלבד שלושת בניה הביולוגיים התחנכו בביתה גם שני ילדי אומנה וילדה מאומצת. בבעלותה היה גן ילדים, היא הקימה פרויקט הזנקה לבגרות בפנימייה וגם מתנ"ס. אחרי זה נסעה לאפריקה ובנתה שם מרכז קהילתי ובית ספר. לפני 3 שנים הגשימה עוד חלום, ופתחה את "קפה בכפר של עדנה", בתוך מתחם דיור מוגן "פרוטיאה בכפר" שבו היא ממשיכה לאמץ פרויקטים קהילתיים שונים. יש לה גם נכד אחד, שהוא הנין ה-50 של אימא שלה, והיא כבר זוממת על הפרויקט הבא - הקמת בית ספר שהיא מגדירה כ"אחר".

"זה התחיל בגיל 12, כשפתחתי במקלט 'מועדונית'", מספרת חלופ בראיון למוטק'ה. "אמא שלי תמיד הייתה מבשלת סירים ענקיים, אז הייתי לוקחת מהסירים שלה ומביאה למקלט, כדי להאכיל ילדים שלא היה להם".

מה גרם לך לרצות לאמץ ילד?

"כל החיים שלי סובבו סביב עזרה לאחרים ותמיד אהבתי ילדים, אבל בגלל שלושת ההריונות הקשים שהיו לי, לא יכולתי להביא לעולם ילדים נוספים, למרות שמאוד רציתי. בשלב מסוים אני ובעלי ניר החלטנו לאמץ חייל בודד. ככה הכרנו את מיכל, חוזרת בשאלה, שהייתה הבת המאומצת שלנו".

"הכי הייתי רוצה לאמץ כמה ילדים מאפריקה"

"הילדים הביולוגיים שלי אמרו שהיום הם גאים בי". עדנה חלופ באפריקה, צילום באדיבותה

וזה לא הספיק לך? איך הפכתם גם למשפחת אומנה?

"כשעבדתי בפנימיית 'הדסים' הכרתי את אבי, ילד ממוצא אתיופי שנורא רצה להמשיך לכיתה י"ג על מנת ללמוד לתעודת הנדסאי. בפנימייה הוא לא יכול היה להישאר, אז הפכנו למשפחה אומנת שלו. אחרי זה הגיע אלינו גד, שעלה מצרפת בפרויקט 'נעלה' ועבר אצל 9 משפחות אומנות עד שקיבלנו אותו אלינו. תמיד רציתי לפחות 5 ילדים מאומצים. פעם גם ניסינו לאמץ תינוקת, אבל זה לא הסתדר. אם היה מתאפשר, הכי הייתי רוצה לאמץ כמה ילדים מאפריקה".

איך הגיבו הילדים הביולוגיים שלכם לילדים הנוספים?

"היום הילדים שלי כבר גדולים, בני 35, 32 ו-27, ושניים מהם לא חיים בארץ. פעם בשנה אנחנו עושים חופשה משפחתית כולנו יחד, ובחופשה האחרונה הנושא הזה עלה בשיחה, וכולם הסכימו שאלה חיים מאד מעניינים. הם גם אמרו שהיום הם גאים בי. זה לא קל לגדל 6 מתבגרים, אבל זה היה כיף. הכי אני אוהבת את הבישולים של יום שישי ובית שמתמלא בילדים ובחברים שלהם. כולם תמיד ידעו שאצל אימא עדנה יש חלות חמות, רולדות שמרים וסירים מלאים, והיו מתנקזים אצלנו אחרי הצבא ובית הספר".

ומה חשב על כך בעלך?

"קיבלתי את הבעל הכי זורם, ותמיד כל מה שרציתי הוא הלך אחרי. חגגנו השנה 37 שנות נישואים והוא אמר לי שעשיתי אותו בן אדם טוב יותר".

טסה לאפריקה ובנתה בקניה בית ספר מערבי

עם הילדים בבית הספר שהקימה בקניה, צילום באדיבות עדנה חלופ

מה הביא אותך לאפריקה?

"תמיד אמרתי לבעלי שיום אחד אסע לחו"ל כדי לעזור ולתת גם מעבר לגבולות הארץ, ואחרי שסגרתי את הגן שהיה לי במשך 7 שנים בכפר הרא"ה, גיליתי שיש בעיירה קטנה בקניה GOLDEN GIRLS FOUNDATION - עמותה להעצמת נשים ובנות. בפעם הראשונה שטסתי לשם הקמתי מרכז קהילתי, שהיה הבניין היחיד עם חשמל ומים זורמים. במשך שנה אחרי שחזרתי המשכתי לגייס ולשלוח לשם כסף וציוד, ואז נסעתי שוב, והקמתי מרכז מחשבים. קניתי חלקת אדמה שמעובדת בידי נשים, שמגדלות בה תרנגולות ופרות, גידרנו אותה והקמנו גם שטח חקלאי שבו הן מגדלות תוצרת לשימוש עצמי ולמכירה.

"יום אחד הכרתי את שגריר קניה בארץ. ערכנו בביתו אירוע התרמה וגייסנו 30 אלף שקל. בכסף הזה קניתי שטח ובנינו בית ספר מערבי בקניה, עם 12 כיתות שבהן מתחנכים ילדים בגילאי 3-9. היום אני ממשיכה לשלוח לשם ציוד וביגוד שאני אוספת מתרומות שמגיעות לבית הקפה. לא מזמן יצא מהארץ משלוח של 450 קילוגרם, שחברת שילוח גדולה שלחה ללא כל עלות".

בית הקפה של עדנה חלופ שוכן בחלל גדול, מוקף צמחייה. בצמוד אליו יש מיני גולף לילדים, ובאזור המוצל ארגזים מלאים במשחקים. עדנה נמצאת כאן כל יום, גם מבשלת כשצריך וגם מגישה, מסתובבת בין השולחנות, מכירה כל לקוח באופן אישי ומנהלת צוות עובדים שמונה 30 איש.

"כשאני מגשימה חלומות לא מעניין אותי כלום"

גם בית הקפה שפתחה אימץ פרויקטים חברתיים. עדנה חלופ בפתח המקום, צילום: לין לוי

פתחת בית קפה בגיל 55, זה לא קשה?

"זה מאתגר, אבל אני ובעלי אומרים שאם שרדנו את השנתיים הראשונות כאן, אנחנו יכולים לשרוד הכול. ידעתי שזה לא יהיה קל, אבל כשאני מגשימה חלומות לא מעניין אותי כלום. אני גם מאמינה שאם לפתוח בית קפה אז רק בגיל הזה, כי במהלך חיי צברתי המון חברים והתקשרויות ותמיד השארתי דלת פתוחה. היום כולם מפרגנים לי ובאים לבית הקפה שלי. אבל כן, המקום הזה שואב כמו ששום דבר אחר בחיים לא שאב אותנו, גם לא גידול של 6 ילדים".

חלופ מודה, כי לו היתה יודעת עד כמה קשה להחזיק בית קפה, ייתכן שלא היתה נכנסת להרפתקה הזו מלכתחילה. "אבל היום אני לא אוותר עליו, כי זה לא מקום שרק מאכיל אנשים. עבור דיירי 'פרוטיאה' אני גם הפסיכולוגית, גם עובדת סוציאלית וגם חברה. המקום גם אימץ פרויקטים חברתיים - מועדון לנשים מוכות מנתניה מתארח כאן בקביעות על חשבון הבית, מדי חודש מגיע אלינו לפינוק הילד המצטיין של החודש מכפר נוער בסיכון 'בית זיו', אקי"ם מגיעים פעמיים בשבוע כי אנחנו נגישים לכיסאות גלגלים. על קירות בית הקפה מוצגות יצירות של אמנים, שמקבלים את כל הכסף ממכירת היצירות. מאוד הייתי רוצה גם להעסיק נוער בסיכון".

מה הדבר הכי קשה בניהול בית הקפה?

"הדיירים שהולכים. יום אחד הוא יושב פה ושותה קפה, ולמחרת הוא איננו. אני נקשרת לכולם, אוהבת אותם מאוד ולא פשוט להיפרד".

אז מה הפרויקט הבא שלך?

"אני רוצה להקים בית ספר אחר. לא דמוקרטי ולא קונבנציונלי, כזה שבו הילדים ילמדו דרך הרגליים, כי אני מאמינה שהחינוך מתחיל מלמטה - מהמודעות לסביבה, לאנשים ולדרך ארץ".

הנשים שממלאות את חייהן בעשייה - למען האחר

פתאום, בפנסיה, להפוך למורים

עושים את מה שאוהבים - בלי לצאת לפנסיה

"הקושי מתגמד לעומת תחושת הנתינה"

למצוא ייעוד חדש בפנסיה

האנשים שמצילים חיים ב-20 דקות 

המכורים להתנדבות: "זו סיבה לקום בבוקר"

הצטרפו לקהילת ההתנדבות של מוטק'ה