פתאום, באמצע החיים, להפוך לחירשת
דווקא בדממה של חופשה פסטורלית בטוסקנה, הרחק מבתי הכלא הרועשים בהם עבדה אז כמטפלת בדרמה, נגה גולדרינג התחרשה. היכולת לשמוע באוזנה הימנית עזבה אותה לפתע, ככה סתם. עד היום, עשר שנים אחרי, היא לא חזרה.
"זה נקרא 'אוזן מתה'", מסבירה גולדרינג בשיחת טלפון, אותה היא מסוגלת לנהל בזכות מכשיר השמיעה, המותקן באוזן שמאל שעדיין מתפקדת חלקית. "זאת תופעה שאף אחד לא יודע למה היא מתרחשת".
היא בת 55 היום, מתגוררת בראש פינה, נשואה לפרופ' מולי להד, פסיכולוג ומומחה למצבי טראומה ואם לשניים. למרות החירשות הכמעט מוחלטת, היא מלמדת יוגה ומרצה במסלול לתואר שני בדרמה תרפיה וחינוך במכללת תל חי. היא הספיקה להכשיר נשים חירשות מובילות בקהילה ולהפיק שיחון כיס לשפת הסימנים לשעת חירום, לשימושם של כוחות הביטחון וההצלה.
אבל חלק גדול מהשיקום המוצלח שלה, גולדרינג זוקפת לזכות הכתיבה. בימים אלה יוצא ספרה השני, "הלב החירש" ("פרדס" הוצאה לאור), בסמוך ליום החירש הבינלאומי שחל ב-4 באוקטובר, העוסק במשפחה של בת שומעת לשני הורים חירשים. ספרה הראשון, "כלואה", שיצא לפני ארבע שנים, נכתב בהשראת עבודתה רבת השנים בשב"ס, כמטפלת שהתמודדה עם אסירים אלימים.
"תוך 24 שעות התחרשתי לחלוטין באוזן ימין"
אז איך בעצם מתחרשים פתאום, יום בהיר אחד?
"בסוכות לפני עשר שנים נסעתי עם בעלי לטוסקנה", גולדרינג משחזרת. "עבדתי באותה תקופה בבתי כלא, הייתי הדרמה תרפיסטית הראשונה של השב"ס, כך שביומיום הייתי במקום מאוד רועש. צעקות, דלתות מתכת נטרקות, כריזה. ודווקא בתוך כל השקט והירוק, איבדתי את השמיעה.
"אני זוכרת שישבתי לי בחצר מול הנוף, ופתאום הרגשתי שמשהו קורה. אין לי שיווי משקל, יש לי סחרחורת איומה. למזלנו, יש לנו חבר טוב באיטליה שהוא רופא. נכנסנו לאוטו וטסנו אליו, וממנו ישר לבית חולים לסדרת בדיקות.
"עשו לי MRI במוח לשלול מצב של גידול, ערכו בדיקות שמיעה וכשהשמיעו צלילים באוזן ימין, שום דבר. אוזן מתה. אני באותו שלב מרוב דמעות כבר לא יכולתי גם לראות. זה היה תסכול נוראי, חוסר אונים, תחושת אובדן. תוך 24 שעות התחרשתי לחלוטין באוזן ימין. כל מה ששמעתי בה היה טנטון - קול שמזכיר מקהלה של צרצרים ורודף אותי עד היום. כשבדקו את האוזן השנייה, התברר שהיא היתה חלשה תמיד, דבר שלא הייתי מודעת לו".
ולא ידוע מה גורם לתופעה?
"המשכנו את הבדיקות בארץ ולאף אחד לא היתה תשובה. הייתי אצל טובי המומחים. היתה סברה שזה קשור לדלקת קרום המוח שהבן שלי חלה בה שבועיים קודם, חשבו שאולי זה וירוס.
"קיבלתי זריקות לעור התוף וכל טיפול קונבנציונלי ואלטרנטיבי אפשרי. חוץ מריקוד צ'רקסי ניסיתי הכול, ולא הצליחו להציל שום דבר. לא לשקם את עצב השמיעה לא להוציא את הצרצרים".
יזמה הפקת שיחון לשפת הסימנים בשעת חירום
איך מתמודדים עם דבר כזה?
"היתה שנה של אבל, של אובדן ובכי, ואז הבנתי שאני צריכה לקום. שאני לא יכולה לתת לזה לעצור לי את החיים. הדבר הראשון שעשיתי היה ללמוד את שפת הסימנים, למקרה שאאבד לחלוטין את השמיעה גם באוזן השנייה".
מתוך המציאות שנכפתה עליה, נפתחה גולדרינג לעולם של אנשים חירשים וכבדי שמיעה, והחליטה לשלב את המיומנות שלה כדרמה תרפיסטית - בשפת הסימנים. "העברתי קורס מקצועי ב'מכון לקידום החירש' לנשים מובילות, ויזמתי עם שותפה הפקת שיחון לשפת הסימנים בשעת חירום, שהפך לאפליקציה בשלוש שפות ומציג את הסימנים ואת משמעותם לרגעים של תאונת דרכים, פיגוע, פינוי לבית חולים או שריפה. לכולנו כבני אדם אלה מצבים מלחיצים, על אחת כמה וכמה לחירש, שאי אפשר לתקשר איתו".
במקביל, את עבודתה בשב"ס נאלצה לעזוב. "הסכימו להוריד לי את המשרה לחצי ומאוד רציתי להישאר אבל ממש לא יכולתי, כך שלאובדן השמיעה נוסף אובדן של מקום העבודה והקריירה העיקרית שלי. למזלי, תמיד עסקתי בדברים נוספים ואת חלקם יכולתי להמשיך. למשל, להרצות בפני סטודנטים לדרמה תרפיה".
איך זה מסתדר עם מגבלת השמיעה?
"ראשית, אני מרכיבה מכשיר שמיעה. שנית, בכל פתיחת קורס, אחרי שאני אומרת 'שלום, שמי נגה', אני מודיעה שאני כבדת שמיעה ומבקשת לדבר אלי בצורה ברורה, לא לשים יד על הפה, לא לדבר כמה אנשים ביחד, לנפנף לי ביד כשרוצים לומר משהו וכו', והסטודנטים עושים את זה ברצון ועם הרבה הומור וחיוך.
"אני אומרת להם שאם אני שואלת שלוש פעמים 'מה?' זה לא בגלל שאני סתומה. אני פשוט לא שומעת טוב. אני שמחה לומר שזה הולך מצוין ואפילו נבחרתי השנה למרצה מצטיינת. לאנשים עם מגבלה יש מוטיבציה לפצות והם משתדלים הרבה יותר. אני מפצה בעזרת הרבה הומור, הכלה, קבלה. אחרי הכול, אני באה ממקצוע טיפולי".
ואיך מתמודדים עם הטנטון?
"בשנה הראשונה שמעתי רק את הצרצרים האיומים האלה, לא יכולתי להתרכז בכלום. השתתפתי בניסוי חדש של הזרקות לעור התוף, שלצערי לא עבד. רק רציתי שינתקו לי במוח את הכבל של הצרצרים. עם הזמן ובעזרת מדיטציה, יצירתיות וגם כתיבה, למדתי להתעלם מהם. לשמחתי אני גרה בגליל ויש לי את השקט. מקומות רועשים הם בלתי נסבלים בשבילי".
"אני לא מתביישת במכשיר השמיעה"
נאלצה לעזוב את עבודתה בשב"ס, אבל המשיכה ללמד יוגה ודרמה תרפיה. נגה גולדרינג, צילום: יפעת שומרוני
את הכתיבה, תשוקה שהודחקה במשך שנים, דווקא הטראומה הוציאה אל הפועל. "כחלק מההתמודדות עם המצב החדש, החלטתי לקחת קורס לכתיבה יוצרת. הרגשתי שזה הזמן להגשים את החלום הישן. המטאפורה, בעיניי, מאוד מרפאת ועולם הדמיון הוא בלתי מוגבל. הספר הראשון שלי עסק באשה שהיא מטפלת בכלא, כמוני, שנאנסת ועוברת מטראומה להחלמה, והקדים את קמפיין Me Too".
ספרה החדש, "הלב החירש", נולד מההיכרות שלה עם עולם הדממה. "הספר נכתב בסיום המסע שלי אל עצמי. התחלתי סוג של תחקיר והגעתי לגרעין של סיפור, של בת שומעת להורים חירשים.
"הלכתי לראיין משפחות כאלה והזדעזעתי לגלות את הקושי שאיתו מתמודדים הילדים השומעים, שהופכים בעל כורחם לילדים הוריים, כי הם אלה שמתרגמים להורים את העולם. צריך לזכור גם, ששפת הסימנים היא שפה שאין בה עומקים, מטאפורות, מילים נרדפות, עושר לשוני, מה שיוצר פער של תרבות ושייכות בין ההורים החירשים לילדים השומעים, שגם אהבה לא יכולה לגשר עליו. זו ללא ספק טרגדיה".
איך המגבלה השפיעה על התקשורת במשפחה שלך?
"התרגלו ומקבלים הכול באהבה. אם יושבים בשולחן ארוחת שישי, יודעים שאני צריכה לתפוש ראשונה את המקום, שממנו אוכל לראות את הפנים של כולם ולקרוא שפתיים, ושהאוזן החירשת תהיה בכיוון הקיר.
"ברחוב צריך ללכת רק בצד שמאל וכמובן לא לדבר אלי מאחור. אבל בכנות, לפעמים אני מוותרת, אז אני לא שומעת הכול. אני די מתעצבנת כשמנסים לדבר איתי כשאני עם טלפון על האוזן. כשאנחנו נוסעים באוטו ואני בטלפון ומולי בעלי רוצה להגיד לי משהו, הוא מרים את היד. צריך להיות נורא יצירתיים כשמשהו נפגע, למצוא דרכים חלופיות".
בין שאר פעילויותיה, היא מייעצת מדי פעם למבוגרים שחווים ירידה בשמיעה, על דרכי התמודדות עם הקושי. "אנשים כבר ביקשו ממני יותר מפעם אחת, לשכנע את האבא או האימא המבוגרים להרכיב מכשיר שמיעה, כי אנשים נורא מתביישים בזה ולקרובים שלהם נמאס לצעוק. אז אני יושבת איתם, מראה ומדגימה ואנשים משתכנעים ואחר כך מודים לי. אני עצמי ממש לא מתביישת במכשיר, למרות שאפשר גם להסתיר אותו מתחת לשיער".
"אדם חירש הוא לא אדם פגום"
[#middleBanner]
התוודעת לסטיגמות על חירשים?
"כן, חושבים שחירשים הם קצת טיפשים, שהם לא מבינים דברים. יש לנו נטייה להקטין אנשים עם לקויות וזה חוזר לאג'נדה של הספר, שאומרת שאדם חירש הוא לא אדם פגום. יש לו לקות וצריך לדעת איך לתקשר איתו, זה הכול. לא לצעוק, אלא לפנות פנים מול פנים, לתת כבוד".
יש דברים שאת נאלצת לוותר עליהם בגלל המגבלה?
"לא הרבה. למזלנו, יש היום טכנולוגיות שמאוד עוזרות לחיות עם חירשות. כל התקשורת בטקסטים, שיחות הווידיאו, הכתוביות והתרגום הסימולטני לשפת הסימנים בטלוויזיה. כשלמגישה בתוכנית מסוימת יש דיקציה נוראית ואין תרגום לשפת הסימנים, אני מתקשרת להתלונן.
"מהאזנה למוזיקה, שמאוד אהבתי בעבר, נאלצתי להתנתק למשך הרבה שנים. נורא תסכל אותי שאני לא מצליחה לשמוע אותה כמו פעם, אבל בשנים האחרונות עברתי סדנה שהחזירה לי את האהבה למוזיקה ואת היכולת ליהנות ממנה. גם אז, רק כשאני לבד. כשאני עם אנשים ויש מוזיקה ברקע, אני לא מסוגלת לסבול את זה".
ועם כל הקושי, היא נשארת אופטימית. "הבת שלי לומדת רפואה ובחרה, גם בגללי, בכיוון של אף אוזן וגרון", היא מספרת, "אז אולי היא תהיה זו שתמצא לי את התרופה. עד אז, אני נעזרת ביוגה, שאני גם מלמדת וזה נפלא, כי כולם שותקים ורק אני מדברת, במדיטציה ובלימוד בודהיזם טיבטי, שאומר שצער וכאב לב הם לא תקלה, הם חלק מהחיים. אז בלי להישמע ניו אייג'ית מדי, אני מנסה לברר איך אפשר להפיק מהמצב שלי את הטוב ביותר".
מצפצפים עליכם: הכל על תופעת הטנטון
שומעים: המדריך המלא לבחירת מכשיר שמיעה
פשוט לנשום: מדיטציה להפחתת חרדות
ליהנות מחשיבה חיובית
הצטרפו לקהילת הבריאות של מוטק'ה
אנשים מתמודדים באופן שונה זה מזה עם בשורות איוב. יש שיתכנסו בתוך עצמם ויבכו על מר גורלם, יש שיאבדו את הטעם...
רוני שיר מראש העין, 57, בזוגיות ואם לשתי בנות, עסקה אמנם במהלך חייה בפעילות גופנית אבל ליוגה מעולם לא...
"רק בשנות העשרים המאוחרות שלי הודיתי בפני עצמי שאני אישה בגוף של גבר. עוד לא עשיתי עם זה כלום אבל לפחות...