סיפורי סבתא: לספר לנכדים את הסיפור שלכם

עד גיל 28 תמי שם-טוב היתה בכלל עיתונאית ב"מעריב ניו יורק", ועבדה להשלמת הכנסה במשרד אצל שיפוצניק. העבודה כל כך שעממה אותה, שהיא פשוט ישבה מול המחשב והתחילה לכתוב. התוצאה היתה ספר ילדים נפלא בשם "רק בשביל מילי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). הספר זכה בפרס זאב לספרות ילדים, ושם-טוב מצאה את התשוקה האמיתית שלה בחיים. אז, עדיין לא היו לה ילדים. היום, בגיל 49 עם שתי בנות (10,6) היא סופרת ילדים שמאחוריה 16 ספרים ולא מעט פרסים. ספרה האחרון, "סבא סביח" (הוצאת כנרת זמורה ביתן) שיצא לפני שנה, מספר על דוכן הסביח הראשון בישראל - הכל דרך העיניים של הנכדים, ששואלים את סבא שלהם על מהות שם המאכל. מכאן הדרך לסדנה המלמדת סבים וסבתות (אבל לא רק) איך לספר לנכדים את סיפור חייהם (או כל סיפור אחר) ולהשאיר עבורם את חותמם, היתה קצרה.

"כילדה מאד נמשכתי לסיפורים של הסבתות שלי", מספרת לנו שם-טוב. "הייתי הולכת כל היום אחריהן ושואלת שאלות". התפקיד הכל כך משמעותי של הסבים והסבתות בחייה גרם לה לפתוח את הסדנא המיוחדת לבני 60 פלוס, בשם "מה שרציתי לספר לנכדים", בה הם לומדים איך לספר לנכדיהם סיפורים בדרך שמעניינת את הילדים, ושגם יבינו אותם. "קורים בסדנא דברים מאד מרגשים", מספרת שם-טוב, "התלמידה הכי מבוגרת שלי, שהיתה בת 86, מאד רצתה למצוא חן בעיני הנכדה שלה.

"היא לא רצתה לכתוב על מה שעברה בשואה, והעדיפה לכתוב סיפור על סנאי. הנכדה לא התחברה. בעקבות הסדנא היא כתבה זיכרון ילדות. היא כילדה ראתה את העובד של אביה, שהיה בעל חנות, מרים למישהו את היד לתנועת הייל היטלר. אחריו הרימו את היד אנשים נוספים. בעיניים של הילדה הם נופפו לשלום, וגם היא נופפה לשלום, ולא הבינה למה אבא שלה כועס. היא כתבה את הסיפור ללא הסברים. למחרת הגיעה לסדנא קורנת מאושר, סיפרה שהקריאה את הסיפור לנכדה, וכל הנכדים הצטרפו גם הם. היא אמרה בדמעות 'קודם לא עניין אותי לספר להם את סיפורי ילדותי, אבל הם התחברו לילדה שבי'".

"כשכותבים לילדים חשוב שהסוף יהיה טוב"

הסוף צריך להיות טוב, או לפחות מנחם. תמי שם-טוב, צילום: עידו פרץ

מה הכי חשוב בכתיבה לילדים?

"שהסוף יהיה טוב, או לפחות מנחם. אפילו ספר על השואה חייב להסתיים לפחות עם נחמה. מישהי כתבה סיפור מאד קשה שהסוף האמיתי שלו הסתיים במכות. היא לא כל כך רצתה לשנות. שכנעתי אותה לפחות בשביל התרגיל להמציא משהו אחר. היה  לה ממש קשה אבל המכות הפכו בסיפור לחיבוק, ומשהו נפלא קרה. היא סיפרה שלמרות כל הטיפולים הפסיכולוגים שעברה, לא הצליחה שנים רבות להשתחרר מהכעס על המכות. פתאום הכעס נעלם. היא לא הבינה איך זה קרה, כי הרי המציאות לא השתנתה. לפעמים, אם לא למצוא את הטוב, אז לפחות להמציא אותו עושה משהו לנפש".

הסדנא, שהחלה את דרכה לפני ארבע שנים בבית אריאלה בתל אביב, מתפרשת בימים אלה גם לירושלים ולחיפה. שרה אוחיון בת 61 מאזור, נשואה פלוס ארבעה ילדים, שישה נכדים ועוד שניים בדרך, הגיעה לסדנא בעקבות אורי, נכדה בן ה-13. "הוא ההשראה שלי", היא מספרת, "אורי אובחן בגיל 3 כאוטיסט, והפכתי אותו לפרויקט אישי שלי. קראתי חומרים, הלכתי למומחים הגדולים ביותר, ובעיקר בעזרת אינטואיציות, הייתי נחושה בדעתי להביא אותו למצב שיוכל להיות בין אנשים, בלי שאף אחד ינצל אותו. היום, בגיל 13, הוא בחטיבת הביניים. אמנם בכיתה תקשורתית, אבל הוא משולב ברוב המקצועות בכיתה רגילה".

למה החלטת להצטרף לסדנא?

"תמיד אהבתי לכתוב, אבל זה היה עמוק בפנים. אורי נתן לי השראה. רציתי שילדים אחרים, האחים שלו ובכלל אנשים, יראו אותו כמו שאני רואה אותו. שלא יסתכלו עליו כמוזר. אני כותבת ספר בשם 'מצחיקולה'. הוא כתוב בהומור כיומן של ילדה בת 10 על הספקטרום. יש למשל בספר קטע כזה: 'כולם קוראים לי מצחיקולה, אבל זה לא באמת השם שלי. אימא אומרת שאני ילדה מאד מיוחדת - למשל כשהיא קוראת לי, ואני לא עונה. היא צוחקת: אולי תצאי מהבועה, ואני לא מבינה איך אפשר להיכנס לבועה'".

"חשוב לי שבעקבות הספר המשפחה תבין את הנכד האוטיסט"

ככל שכתבה יותר הרגישה שהיא מבינה יותר את הנכד האוטיסט. שרה אוחיון, צילום באדיבותה

הקראת למישהו מהמשפחה קטעים מהספר?

"זאת רק ההתחלה. בשלוש השנים הראשונות לגילוי, הבת שלי, אמא של אורי, לא היתה מסוגלת לומר את המילה אוטיסט בלי לפרוץ בבכי. לקח לה הרבה זמן להבין שהיא לא לבד, ושהשמיים לא באמת נפלו. את הרעיון של הספר היא מאד אוהבת. אורי יודע שאני כותבת  ספר בשבילו, אבל לא הקראתי לו. המילה אוטיסט לא נאמרה לו מעולם. הוא יודע שקשה לו יותר מילדים אחרים, אבל הוא לא מבין את המילה אוטיסט. הנכדה שלי בת ה-7, אחותו, שאלה איך קוראים לבעיה של אורי, והיא קצת התקילה אותי. אחרי התייעצות ישבנו איתה ועם אורי וביקשנו מאורי שיסביר לה. הוא אמר לה שקשה לו להיות עם הרבה ילדים. שקשה לו עם רעש. זה די סיפק אותה. אבל עדיין היא רוצה לדעת איך קוראים לבעיה. אני חושבת שהספר יהיה מצוין גם לנכדים וגם לבני הדודים שלו. שיגדלו ויבינו אותו טוב יותר".

בספר נאמרת המילה אוטיסט?

"זה יבוא בהמשך. אני נותנת לקורא להבין שזאת לא ילדה רגילה. למשל, יש קטע שהאימא רושמת אותה לצופים, והיא לא מוכנה ללכת, אבל האימא מנסה לשכנע אותה. זה משהו שקרה לי עם אורי. הוא הלך לצופים, היתה להם פעילות לילה, והוא לא הסכים לישון שם.  ביקשתי שינסה, ואם לא יהיה טוב שיצלצל ואני אבוא לאסוף אותו. בסופו של דבר הוא היה כל הלילה עם המדריכה, וכשבאתי לאסוף אותו בבוקר המבט שלו זעזע אותי. הוא היה בן 10, והכריז שזה לא יחזור יותר. אצל מצחיקולה הסיפור קצת שונה. הילדים יודעים שהיא מוזרה. היא אוטמת אוזניים כשיש רעש, מניחה את הראש בין הברכיים כדי לא לראות את כולם. ככל שכתבתי יותר הרגשתי שאני מבינה את אורי יותר".

"הכתיבה מחזירה אותי למקומות חמים"

 "הכתיבה החזירה אותי לילדות". תמי רז עם נכדתה, שקד. צילום באדיבות רז

תמי רז בת 64, נשואה פלוס שלוש בנות ונכדה אחת בת 7, עובדת סוציאלית במקצועה, מעבירה סדנאות הכנה לפרישה ולקריירה שנייה. גם היא עברה את סדנת הכתיבה. "יש ספר של נדב לויתן בשם 'מכתב לנכד'", היא מספרת, "ספר מאד מרגש. מסופרים שם כל מיני דברים שקורים לנכד, ומחזירים אותו חזרה לילדות שלו. רציתי לעשות משהו דומה לנכדה שלי, שקד. בהתחלה בכלל רציתי לכתוב עליה, ואז תמי שם-טוב העלתה את הרעיון לכתוב על חוויות ילדות שלי, וזה היה רעיון נכון".

מה עשתה לך הכתיבה?

"החזירה אותי לילדות. גדלתי בטבעון, רוב המשחקים היו בחוץ. היינו מטפסים על עצי התאנה וזורקים תאנים. היו  לנו גיגיות ענקיות מתחת לבית, שהיינו ממלאים מים ויושבים בתוכן. היו צועקים עלינו שנתקרר. כיף להיזכר בכל מעשי הקונדס ששכחתי, הכתיבה מחזירה אותי למקומות חמים".

מה זה עשה לקשר שלך עם שקד?

"זה יצר ביני לבינה תקשורת מאד מיוחדת. עד הסדנא לא סיפרתי לה שום דבר על עצמי, ועכשיו אני עושה את זה. זה נפלא".

"זה מאד מחבר ביני לבין הנכדים"

 [#middleBanner] 

אין הרבה גברים שמגיעים לסדנא, אבל גלעד זיו, 81, מאד שמח שעשה את זה. זיו, איש אקדמיה מקיבוץ דורות, נשוי פלוס שלושה ילדים וחמישה נכדים, מספר: "מאד רציתי לכתוב ספר ילדים. יש סיפור שאני מספר לנכדים שלי בעל פה, אגדה אבסורדית שהמצאתי. כולם שמעו את הסיפור בווריאציות שונות, ועכשיו יש לי שני נכדים בגיל המתאים. לפני שהלכתי לאקדמיה הייתי רועה צאן, וכך חיברתי סיפור על כבשים ואריות. קוראים לסיפור 'אריק האריה מלך הכבשים'".

מה עשה לך הקורס?

"הכתיבה שלי היתה אקדמאית ויבשה ולא היה לה שום ערך. עכשיו אני כותב הרבה יותר טוב. הבנתי שכדי לכתוב לילדים צריך לעבוד עם כל החושים. תוך כדי הקורס והתרגילים גם עלו בי הרבה סיפורי ילדות. אני יליד הארץ ועסקתי הרבה בספורט. למדתי איך לספר לנכדים את סיפורי הילדות שלי באופן שיתחבר לעולם שלהם. זה מאד מחבר".

הסדנאות מתקיימות בדרך כלל בשעות הבוקר. בכל סדנא משתתפים בין 12-15 איש. "אני מרגישה שיש המון אנשים שרוצים לספר את הסיפורים הביוגרפים שלהם, ואין להם את הכלים להעביר את זה באופן נגיש לילדים", אומרת שם-טוב. "הם כותבים סיפור כמו שכותבים זיכרונות. זה לא מדבר אל הנכדים, והם מאד מאוכזבים. הסדנא נותנת את הכלים להשאיר זיכרון יפה  למשפחה".

לכתוב את החיים בסדנא

להכין אלבום משפחתי - עם הנכדים

יומן רשת: כל הסיבות לכתוב בלוג

לא סיפור: גם אתם יכולים להוציא ספר לאור

חברים לתחביב: להיפגש סביב נושא

הצטרפו לקהילת כתיבה יוצרת