"בגיל 54 הרגשתי בשלה לטייל לבד בעולם"

מאז שהיא זוכרת את עצמה, אורן זך נוסעת בעולם. יותר נכון מגיל 6. אימא שלה התחתנה בשנית עם עובד אל-על, וכך מצאה את עצמה זך חיה בגרמניה כילדה, נוסעת במסגרת נבחרת אתלטיקה קלה לתחרויות במקומות שונים באירופה, ומאוחר יותר חיה גם בארה"ב עם משפחתה, מקום שהפך עד היום לבית השני שלה. למרות כל המסעות האלה, זך מעולם לא העזה לנסוע לבד. "המקום היחיד שנסעתי אליו לבדי היה סיני", היא מספרת, "לא הייתה לי שום בעיה. אבל זה היה לפני 20 שנה. חוץ מזה לא עשיתי שום דבר לבד - לא הלכתי לבד להופעות ולא לתיאטרון. עבדתי תקופה מאד ארוכה ביחסי ציבור אז כן הלכתי לאירועים לבד, אבל רק במסגרת עבודה".

את הניסוי הראשון של לנסוע לחו"ל לבד היא עורכת בגיל 51, אבל הניסוי המשמעותי מכולם התחיל ממש לפני מספר חודשים, בגיל 54. רווקה, אימא לשניים (בני 23, 24), שיצאה לבד לטיול "אחרי צבא" מאוחר. היעד: 40 יום בתאילנד. שלא תטעו, לא מדובר בטיול בטן-גב בחופים – זך טעמה הכל מהכל: מדיטציות, סיורים בעיירות קטנות, עלייה לפגודות גבוהות, התנדבות בכפר עם ילדים מקומיים וגם קלקול קיבה אחד.

הטיול הזה הוא לא פרשת הדרכים היחידה שעברה בגיל מאוחר יחסית. כשהייתה בת 40 אובחנה לראשונה עם הפרעת קשב וריכוז. ממש במקרה, כשלקחה את בנה לאבחון, הבינה שהיא ממש כמוהו, או להפך. "מהרגע שהפרעות הקשב טופלו בעזרת תרופות, יכולתי סוף סוף ללמוד", היא אומרת. "יצאתי ללמודי תואר ראשון והשמיים נפתחו, נפתחה לי הצ'אקרה. הייתי בהלם מהשינוי. אני זוכרת שאמרתי לעצמי 'וואו, אנשים חיים בשקט הזה'". לא במקרה זך משמשת היום מנחת הורים באתגרי קשב וריכוז, ועושה חיל בתפקידה.

טיול "אחרי צבא" מאוחר

 בעיירה פאי בצפון תאילנד, אורן זך, צילום באדיבותה

למה בכלל החלטת שאת צריכה לנסוע לבד לחו"ל?

"ביום הולדת 50 מישהו שאל אותי מה החלום שלי. תמיד רציתי חתונה, אבל אמיתית כזאת, עם שמלה לבנה, חופה, כל מה שצריך. הבנתי שהחלום הזה כנראה לא יתממש, וניסיתי לחשוב על חלומות נוספים. טיילתי בעולם, אבל אף פעם לא הייתי בטיול אחרי הצבא, ואף פעם לא נסעתי לבד. לקח לי שנה להתבשל ברעיון הזה".

מה היה היעד הראשון?

"טסתי לאמסטרדם. הייתי שם כילדה והחלטתי לנסוע לשבועיים, כדי לבדוק את התמודדות שלי עם עצמי, במקום שאני מרגישה בו נוח. ביומיים הראשונים ישבתי על גדות אחת התעלות ורק בכיתי. בכיתי שקשה לי, ואיזה רעש יש פה, ומה בכלל חשבתי לעצמי. יום אחד ניסיתי להגיע לנקודה מסוימת, ולא הצלחתי לקרוא את המפה ולהגיע. אמסטרדם היא לא עיר קשה. היא מאד תוססת, והרגשתי מאד לבד. לא פגשתי אפילו ישראלי אחד שככה יביא לי אנרגיה מהבית. אחרי יומיים פשוט עצרתי לשאול את עצמי מה יעשה לי טוב. הבנתי ששילוב בין כפרי לעירוני, וכך כל בוקר לקחתי רכבת או אוטובוס לכיוון אחר. ירדתי איפה שנראה לי, ופשוט התענגתי על הנוף. בצהרים הייתי חוזרת לעיר ומטיילת. זה היה טיול ממש מאתגר, להכיר את עצמי בכל ההתנהלות הזאת".

שנה אחרי שחזרה מאמסטרדם, מציעה לה בתה אלמוג, שנמצאת באוסטרליה זמן רב, הציעה שאי אפשר לסרב לה: טיול אימא-בת בתאילנד. זך מגיעה לבנגקוק עשרה ימים לפני בתה. כבר מהארץ היא מארגנת לעצמה מדריכת טיולים, שתאסוף אותה יום יום לטיולים. עם אלמוג היא מבלה חודש בתאילנד. "עשינו את כל האטרקציות שכל הישראלים עושים", היא מספרת, "הלכנו למקום שמטפלים בפילים, עשינו אומגות ומפלים. כל מה שקוראים לו 'שביל החומוס'. הייתי אז בת 52, עם הילדה, והיה מאד כיף, אבל הייתה חוויה של פספוס. שלא באמת חוויתי את תאילנד".

חווית ויפאסנה מטלטלת

בלי אוכל, בלי לדבר - חוויה קשה בסדנת השתיקה. אורן זך, צילום באדיבותה

הרגשת מוכנה לטייל לבד שם?

"הרגשתי שאני בשלה, שאני רוצה לחוות את עצמי בסיטואציות שלא חוויתי עד היום. רציתי לראות דברים שלא ראיתי אף פעם. בעבר, כשהייתי רואה את כל הצעירים בטיולי התרמילאים שלהם, לא ממש הבנתי מה העניין. בגיל 54 הרגשתי שזה הזמן שלי. בבנגקוק כבר הייתי, כך שידעתי שלפחות כשאני נוחתת, אני יודעת לאן ללכת ומה לעשות".

איזה הכנות עשית לטיול הזה?

"הכל היה מתוכנן עד הפרט האחרון. ישבתי ימים ולילות וחיפשתי מקומות מיוחדים. רשמתי על לוח שנה כל יום מה אעשה. כל מקום חיפשתי בגוגל מפות, ממש בדקתי איך נראה כל מלון ואיפה בדיוק הוא ממוקם. כך גיליתי למשל שאחד המלונות שהזמנתי בו מקום דרך האינטרנט, סגור לרגל שיפוצים. היה ברור לי שיש שלושה דברים שאני ללא ספק עושה: ויפאסנה (סדנת שתיקה – ש.ש), הפגודות המעופפות, והתנדבות באיזה כפר. לפני שנסעתי לתאילנד הייתה לי חסימת ריאות, וממש לא יכולתי לנשום. מאד חששתי מטיפוס לגבהים, אבל לא התכוונתי לוותר".

בדיוק כפי שתכננה, התחנה הראשונה של זך היתה הוויפאסנה, דרך נפלאה להתחיל טיול במזרח. היא ציפתה למדיטציות, הארה והרבה שלווה. ארבעה ימים הקציבה לחוויה, שהפכה לסיוט. "זה היה הסרט של החיים", היא מספרת, "לא עשיתי מספיק שיעורי בית. ידעתי שאוכלים רק פעמיים ביום. המטרה הייתה שנחיה כמו נזירים, אבל אנחנו קיבלנו את שאריות האוכל שתרמו לנזירים. היה אוכל נוראי.

"החדר נראה כמו צינוק, חם ולח. לא הייתי מוכנה לשמיכת צמר דוקרת מהצבא. לא הבאתי פיג'מה ארוכה או שק שינה. המקלחות היו מקולקלות. המקום עצמו מדהים, על צלע של הר נפלא. במקום שהחוויה תהיה של שקט, יש מלא רעש של חרקים שמנסרים לך את מוח. חלק מהתהליך זה לא לדבר. ביום השלישי הרגשתי שאני בקן הקוקייה. יש הוראות ברורות: אסור לכתוב, אסור לשמוע מוזיקה, ועוד אסור ואסור ואסור. החבאתי את האוזניות של הסלולרי בקופסת סבון, את העט במטריה מגולגלת. נתנו לנו גבולות של המתחם, ומאוחר יותר התברר שממש קילומטר משם יש כביש ראשי ואוכל".

הפכה לאימא של כל הצעירים הישראלים בתאילנד

 עזרה לצעירים ישראלים שנפצעו וכונתה "מאמא אורן". אורן זך, צילום באדיבותה

איפה נקודת המשבר?

"ביום השלישי. אני מקבלת משהו מזעזע לאכול, לא מסוגלת אפילו לטעום אותו. אז המצב הוא כזה - אני בצום, לא מצליחה לעשות את המדיטציות ולא מצליחה לישון. אני מבינה שאני ממש סובלת, על סף בכי. יש מישהו אחד בכל המנזר שמותר לדבר איתו. כל השאר שותקים. הוא הזהיר אותי שאם אעזוב לפני הזמן, אצטרך לעבור טקס עזיבה די משפיל. הוא אמר לי שמהיום שהגעתי הוא ראה שהראש שלי עובד אחרת, ולימד אותי מדיטציה בהליכה. זאת הייתה המתנה הכי גדולה שקיבלתי. היא הצילה אותי מהרבה מאד משברים בהמשך".  

אחרי שסיימה בגבורה את הוויפאסנה, למרות הכל, מתכוננת זך למסע לעיירה פאי, שנחשבת לפנינה של צפון תאילנד. ממש לפני היציאה היא מקבלת תיוג בפייסבוק. מישהי שעקבה אחרי הטיול שלה, סיפרה לה שגיסה עבר תאונת אופנוע. הם דואגים, ולא יודעים בדיוק מה קורה איתו. בלי להסס מתקשרת זך לבחור, ומרגיעה אותו שתוך שלוש שעות היא בפאי.

"המלון שלי היה ממוקם 500 מטר מבית החולים, והאירוע הזה שינה את כל הטיול שלי בפאי", היא אומרת. "במקום לטייל טיפלתי בבחור. הוא החליק עם הקטנוע שלו, כנראה על שמן. שני תאילנדים הביאו אותו לבית חולים. אף אחד לא רוצה להגיע לבית החולים הזה. הייתי איתו ארבעה ימים, השגחתי עליו, הבאתי אותו כל יום מהמלון לבית החולים להחליף תחבושות. אם הייתי עד אז הטיילת המגניבה בת ה-54, חזרתי להיות אורן האימא, לפחות בחוויה שלו. עוד לא הספקתי להיפרד מהבחור המקסים, והגיעו חולים נוספים. הלכתי במדרחוב, ושמעתי שיח בין שני בחורים ישראלים, שאחד מהם התלונן על כאבי בטן קשים. הבאתי אותם לבית החולים, ובחורה ישראלית ששמעה את השיחה וסבלה גם היא, ניגשה אלי. כך הפכתי בפאי למאמא אורן".

לימדה אנגלית את הילדים המקומיים

"אין מנטליות של חיבוקים ונשיקות, הכל בקידות". אורן זך כמורה מתנדבת בכפר תאילנדי, צילום באדיבותה

מפאי ממשיכה זך לצ'אנג מאי, כשהיא מטיילת שם ללא מדריך, מתענגת על הגן הבוטני, וממשיכה אל כפר בשם קאד סלה לעשרה ימים של פעילות התנדבותית, שאליה נרשמה כבר בארץ. התכנית: לימוד אנגלית את ילדי האזור. "רציתי לתת קצת מעצמי, לחוות את תאילנד באופן אחר", היא מסבירה את הבחירה. "לעשות משהו שבחיים לא הייתי עושה. זאת הייתה חוויה ממש מטלטלת. הייתי צריכה להיכנס למסגרת של התרבות התאילנדית. חום נוראי ואני צריכה ללבוש מדים מסורתיים, חצאית ושרוול ארוך. אין שם מנטליות של חיבוקים ונשיקות, הכל בקידות".

מה היה לך הכי מאתגר שם?

"האינטראקציה עם המתנדבים האחרים. כולם היו צעירים תפרנים שלא אהבו את ההתנהלות שלי שם. כשהגעתי שיכנו אותי עם מתנדבת נוספת, בחדר קטן בגודל צינוק עם שני מזרנים. אמרתי 'תודה רבה, זה לא קורה'. ידעתי שיש חדרים להשכרה, וקיבלתי חדר נחמד עם מאוורר, שירותים ומקלחת ב-20 שקלים. המתנדבים גם התרגזו שאני לא מנקה עם כולם. זה הגיע ממש למצב של חרם חברתי.

"לא עבדתי בניקיונות, כי עבדתי על תכנית עסקית לכפר. זה בעצם כפר שהקימו שלוש תאילנדיות שרצו לייצר הכנסה נוספת. הן קנו מתחם ושיפצו אותו. יש שם חנויות שמוכרות בין השאר חפצי אמנות מעץ. הן רצו שתיירים יגיעו למקום, אבל לא ידעו איך לשווק את עצמן. בניתי להן תכנית אטרקטיבית שיוכלו להציע לסוכנויות התיירות. הצעירים התחילו להתמרד, שאני לא קמה בחמש בבוקר לנקות".

היעד הבא: וייטנאם

 אורן זך עם ילדים מקומיים, צילום באדיבותה

מה אכלת שם?

"השתדלתי לא לאכול בשר. אכלתי קצת דגים. באיזשהו שלב בשווקים התנסיתי בטעימת תולעי משי וחגבים. זה היה לא רע, כמו צ'יפס. הפעם היחידה שקיבלתי קלקול קיבה הייתה כשהכנתי שקשוקה לכמה חברים. ורק אני חליתי".

מה היה הכי קשה בטיול הזה?

"הוויפאסנה, החוויה עם המתנדבים בכפר, והטיפוס לפגודות המעופפות שנמצאות שלוש שעות מצ'אנג מאי. היה ברור לי שאני מגיעה לפסגה, חיה או מתה. באמצע הטיפוס הריאות שלי התחילו לצפצף באופן מפחיד. הייתי זקוקה למשאף. לא יכולתי לעלות ולא יכולתי לרדת. עשיתי מדיטציה בהליכה כמו שלימד אותי הנזיר, ועליתי כמו גדולה".

מה היעד הבא?

"הייתי רוצה להוציא לתאילנד קבוצת בנות שרוצות לחוות את תאילנד כמוני. יש לי חברה שנמצאת בווייטנאם, ואם זה יראה אפשרי אולי זה יהיה היעד הבא שלי לבד. גיליתי שיש קבוצות בוואטס-אפ של ישראלים שמטיילים באותו זמן בכל מקום בעולם. זה נותן שקט. יש לאן לפנות".

 [#middleBanner] 

יצאו לטרקים בעולם - עם הילדים והנכדים

דרושים שותפים לטיול מוצלח בחו"ל

בני ה-50 פלוס שחורשים את שביל ישראל

עשו את זה בגדול: הזוג שחי בהודו 10 שנים

הגשימה חלום: תרמילאית בת 64

האישה שיצאה למסע מלכת המדבר 

מחפשים שותפים לטיול? הצטרפו לקהילת שותפים לטיול במוטק'ה