צעד תימני

אילנה כהן ומלכה חג'בי לא זוכרות את השנה שבה הן נפגשו, אבל הן יודעות שמאז אותו רגע לא הפסיקו לרקוד ביחד, כבר יותר מחמישים שנה. "כל מה שאני יודעת זה שהגעתי ללהקת 'ענבל' בגיל 15, אבל זה אומר שאני בת 65? אני לא יודעת, נראה לי שיותר", מהרהרת מלכה. "תימנים לא יודעים אף פעם בני כמה הם", צוחקת אילנה, "אבל אנחנו ביחד הרבה זמן. אני בת 75 כנראה. הכרנו בבית הספר של שרה לוי תנאי, שם למדנו לרקוד, ומאז בעצם לא הפסקנו".

החודש הן יופיעו יחד במופע "מקור ויצירה", בתאריכים 5,9,10 בדצמבר במרכז סוזן דלל בשעה 13:00 (הכניסה חופשית!), במסגרת פסטיבל "חשיפה בינלאומית". הן כבר התנסו עם היצירה הזו מול קהלים של בתי ספר ובני הגיל השלישי, וכעת היא מוצגת לקהל הפתוח ללא עלות - במטרה להמשיך למוסדות חינוך נוספים. במקביל יש להן מופע נוסף, "אישה ועוד אישה", שיוצג ב-19 בדצמבר בראש העין. להקת "ענבל" שבה התחילו את דרכן האמנותית למעשה מעולם לא נפרדה מהן. הן עושות חזרות בבית ענבל במרכז סוזן דלל, כאילו לא עבר רגע מאז ימי הזוהר של הלהקה.

"תמיד נהיה חלק מלהקת ענבל", אומרת מלכה, "אנחנו משתמשות בחלק מהרעיונות של שרה לוי תנאי ובחלק מהרפרטואר שלה, וחלק אנחנו ממציאות בעצמנו. אבל המטרה נותרה זהה - להביא את המחול התימני לקדמת הבמה. חשוב להראות לילדים שלמחול שלנו יש שפה".

אילנה: "בבלט הקלאסי מראים אולמות ונשפים ונסיכים, זה עולמות אחרים, וגם אנחנו מראות עולם אחר - את העולם של עבודת האדמה בתימן, את החיים שהיו פעם. הילדים מאוד נהנים, צוחקים, שואלים שאלות".

"לא נקפוץ כמו בגיל 20, אבל אנחנו בסדר"

 "רבות כמו שרבנו כל השנים, אבל משלימות". אילנה ומלכה בצעירותן, צילום: מתוך ארכיון "ענבל"

המופע אכן גדוש ואנרגטי: אילנה ומלכה מסבירות לקהל על המסורת התימנית, מדגימות חתונה מקומית, שרות בקול צלול ומראות כיצד ההווי הנשי של הכפר בתימן יצר תרבות עשירה של מוזיקה ותנועה. קשה להאמין ששתי הנערות הקופצניות מולי כבר עברו (כנראה) את גיל 70, כל כולן חן ואווריריות. "הגוף בכל זאת לא מה שהיה פעם", מתקנת אותי אילנה, "לא נקפוץ כמו בגיל 20, אבל אנחנו תודה לאל בסדר".

מלכה: "מה שיפה הוא שהחיבור ביננו הוא כמו לפני חמישים שנה".

אילנה: "אנחנו גם רבות כמו שרבנו כל השנים, אבל משלימות. זה עובד ביננו".

 "בני מלכים היו באים להופעות שלנו". אילנה (מימין) ומלכה, צילום: הדס בשן

שתיהן לא נולדו בתימן - אילנה נולדה ברחובות למשפחה שעלתה מתימן בתחילת המאה, מלכה נולדה בדרך מתימן. "אני גדלתי עם תימנים במושב אביעזר", מספרת מלכה, "שם גילו את הכישרון שלי בגיל צעיר וגייסו אותי ללהקה. הייתי בת 15 כשפגשתי את שרה לוי תנאי בפעם הראשונה".

אילנה: "אני הייתי אחרי הצבא. גם אני רקדתי, אבל לא ריקודים תימנים. רציתי להיות רקדנית קלאסית"

מלכה: "היא גדלה בקיבוץ, בכלל לא הייתה סביב תימנים".

אילנה: "אבל כשאימא שלי לקחה אותי פעם למופע של 'ענבל', מיד הרגשתי בתוכי חיבור לשורשים ורציתי לרקוד ככה. הרגשתי את הלב שלי דופק, זה כנראה גנטי. אחרי הצבא למדתי אצל לוי תנאי, ואז התחתנתי ועזבתי לכמה שנים - אבל היא שכנעה אותי לחזור. לא יכולתי בלי זה".

"לא אהבו שבחורה רוקדת מחוץ לאירועים משפחתיים"

 "הלוואי שנמות על הבמה". צילום: הדס בשן

גם מלכה כבר הייתה נשואה בשלב הזה, והחיים התנהלו לפי הלהקה. הן גייסו את הבעלים שלהן לעבודה מאחורי הקלעים של "ענבל" - בעלה של מלכה כמנהל במה, ובעלה של אילנה כמסגר. לאילנה נולדו שתי בנות וכיום יש לה עשרה נכדים מהן, למלכה שלוש בנות ותשעה נכדים. בין הבנות והנכדים יש לא מעט שעוסקים במחול ובמוזיקה, אבל כשהן היו הראשונות במשפחה שעסקו באמנות באופן מקצועי, זה הגיע עם מחיר.

"במושב לא אהבו את זה שאני רוקדת", משתפת מלכה. "קראו לי מורדת, לא אהבו שבחורה רוקדת מחוץ לאירועים משפחתיים. הייתי בוכה כי העליבו אותי, הולכת בצד הרחוב שלא יצביעו עלי. אבל ההורים והאחים שלי היו שונים מכל המושב, והם תמכו בזה."

אילנה: "אצלי לא הייתה בעיה בכלל כי ההורים שלי גדלו פה, אמא שלי לימדה אותי ביאליק וטשרניחובסקי. היא השוויצה בי. אבל לתימנים הייתה בעיה עם 'ענבל'. גם לוי תנאי אמרה לי את זה. הם אמרו שזה לא מקורי, והאולמות היו מלאים דווקא בחברי הקיבוצים".

להקת "ענבל" התפוצצה סופית בישראל כשהעולם גילה אותה. זה התחיל עוד לפני זמנן של מלכה ואילנה, ונמשך גם איתן. "הסיור הראשון שלי לחו"ל היה לאוסטרליה", נזכרת אילנה. "הגענו לשדה התעופה והתחלנו לרקוד, הייתה סוללה של כתבים, העמידו אותי על השולחן והתחלתי לרקוד".

"כולם רצו לראות אותנו, אבל כתבו רק על 'בת שבע'"

 "לקח זמן לעיתונאים בארץ לספור אותנו". צילום: הדס בשן

מלכה: "טסנו בכל העולם עם הלהקה, לפעמים עם הילדים שלנו. היינו על הבמות הכי טובות, בני מלכים היו באים להופעות שלנו".

אילנה: "כל מי שהיו בטופ רצו לראות אותנו על במה. ואז את מגיעה ארצה וכותבים רק על 'בת שבע'. לקח זמן לעיתונאים בארץ לספור אותנו".

בסוף אי אפשר היה להתעלם מ"ענבל", שהפכה למוסד. מה הסוד של הלהקה?

מלכה: "הסוד היה שרה לוי תנאי, שהלכה לעולמה בשנת 2005. היא הייתה אמן אמיתי, הביאה אל הבמה את המדבר והתנ"ך, הכל מפה, משלנו. היא הייתה אחת בדורה".

אילנה: "היא הייתה כריזמטית, דורשת, אמנית. היא למדה מהדור הראשון שהיה פה, שאבה מהם את כל הבסיס. שפה נבנית, אדם אחד לא בונה אותה אלא קבוצה, אבל היא הייתה המובילה של הקבוצה".

החלום: מופע משותף על חטיפת ילדי תימן

[#middleBanner] 

עם השנים אילנה התפתחה יותר לכיוון של כוריאוגרפיה, ב"ענבל" ומחוצה לה, ועד היום היא מעבירה סדנאות ושיעורים ומסתובבת בפסטיבלים בעולם. מלכה היא ותיקת רקדניות "ענבל" - היא משתתפת בהצגות ילדים ובמקביל מובילה להקת פולקלור משלה, וגם עורכת טקסי חינה מסורתיים. "יש לי תלבושות מבדים שאני קונה בהודו ותופרת בארץ, אלה גם הבגדים שנלבש במופע. היום כולם רוצים חינה, אפילו עשיתי טקס לשתי נשים, אין לי בעיה עם זה", היא מחייכת.

נראה שאתן לא מתעייפות מכל הפעילות הזו לרגע.

אילנה: "אנחנו שומרות על כושר. הולכות למכון כושר, פילאטיס, ונשארות צעירות. הלוואי שנמות על הבמה".

מלכה: "אי אפשר להירפא מהחיידק הזה ואין גם רצון בכך".

ורק חלום אחד הן עוד לא הספיקו להגשים - מופע שיעסוק בנושא כואב שקרוב לליבן, חטיפת ילדי תימן והבלקן. "הצעתי לעשות מופע כזה, ישבתי אפילו עם דרמטורג (אמן קומפוזיציה – ה.ב) ומוזיקאים והכל מוכן - אבל זה עדיין לא קיבל אישור", אומרת אילנה בעצב. "אומרים שאין תקציב, אבל אני חושבת שצריך לגייס אותו. זה נושא חשוב שמלווה אותנו כל חיינו, ואנחנו חושבות שדווקא 'ענבל' היא המקום לתת לזה את הבמה".

"אני חושבת שניצלתי מחטיפה", מספרת מלכה. "אחותי הגדולה סיפרה איך הסתירה אותי מאחיות בית חולים כשהגענו למעברה, שלא יקחו אותי. ולבעלי הייתה אחות, תינוקת יפהפיה בת שנה וחצי, שלקחו לעשות חיסון ואז אמרו שהיא מתה. היו שם סיפורים לא הגיוניים".

"אמא שלי בחרה ללדת אותי בבית ולא בבית חולים", מוסיפה אילנה, "לא אתפלא אם זו הסיבה. יש הרבה דברים שאנשים לא יודעים והגיע הזמן לצאת עם זה החוצה".

הנשים שהפכו לרקדניות מקצועיות אחרי גיל 50

טורפות את החיים: קהילת נשים מעל 50

נצלו את היום וצאו במחול

רנה שינפלד: "תנו לי את האפשרות לשכוח צעד"

"בריקוד אני מרגישה בת 18 מחדש"

אף פעם לא מאוחר להתחיל לרקוד

הצטרפו לקהילת חברות חדשות של מוטק'ה

הצטרפו לקהילת הפנאי והתרבות של מוטק'ה